מאת מירי גלזר
מגיע שלב בחייה של כל אשה, בו היא מבינה שאף אחד לא באמת יכול להציל אותה מעצמה, מאיפה שהיא פוחדת, מאיפה שהיא לא יכולה, מאיפה שהיא מתלבטת, מחוסר הביטחון שהזדחל אט-אט לחייה עוד משחר ילדותה והפך למפלצת אימתנית שגרה בתוכה.
מגיע שלב בחייה של כל אשה, שבלילה, בחושך, היא מסתכלת בדיעבד על חייה ומבינה איך כל חייה, בכל החיבורים האנושיים שלה, היא ארזה את אותה המזוודה של פחדים, חוסר היכולות והציפיות, ושמה את המזוודה בידיים של מי שהיא חשבה שהוא הבחירה שלה לחיים (בעל, חברה, שותף וכו'). ובלי מילים, בשקט, כמו אמרה לו: "עכשיו, מותק, תהיה עסוק כל חייך בשביל להרגיע אותי ולטפל לי בפצעים, כי אני מאוד רגישה"; ובקול רם היא אמרה לעצמה ולאחרים: "זה הגבר שלי", "הוא החצי השני שלי".
מגיע שלב בחייה של כל אשה, בו היא מבינה בדיעבד איזו רשת ציפיות לא סבירה מהגבר שלה ומהסביבה שלה היא טוותה לעצמה סביב הפחדים והציפיות האלו שלה.
מגיע שלב בחייה של כל אשה, שהיא מבינה, שלמסכן שממול לא היה סיכוי סביר מראש עם מזוודה גדולה כל כך של "טיפולים ורגישויות", כאילו שאין לו מזוודה כזאת משלו, מילדותו.
מגיע שלב בחייה של כל אשה, בו, מצד אחד, היא רואה את תמונת חייה כפי שהיא, ומצד שני, ישנה
המחשבה – "מה אני עושה עם התמונה הזאת?".
לא משנה כמה תברח האשה מהבשורה, בסוף היא תבין, וכדאי שהיא תבין אותה כשיש לה יותר שנים קדימה במצעד החיים מאשר יותר שנים מאחוריה, בשביל איכות חייה.
ואז, כמו בכל הבנה משמעותית בחיינו, נפתחים שני ערוצים:
האחד של הכחשה והדחקה (שנובעות מפחד), אזי חיש מהר נסגר הערוץ הזה אל אותו מקום ראשוני של אומללות, כעס ועלבון מכל "האשמים" בחייה.
הערוץ השני – החלטה חכמה של אשה אמיצה לפרק בעצמה את המזוודה הזאת, אחת ולתמיד, ובכך לפנות מקום אחר לעצמה ולאחרים בתוך מערכות היחסים שלה.
מגיע שלב בחייה של כל אשה, שתחשוב ותספר לעצמה באיזה ערוץ היא שוכנת.
הכותבת היא מטפלת ומאמנת – מנחת סדנאות המייצרות מקום לשינוי אישי ועסקי
לפניות למירי גלזר: glazer99@zahav.net.il
