יצחק רבין הלך להסכמי אוסלו מתוך רצון לשנות מציאות בינינו לבינם. היו הרבה פרשנויות לגבי סיבותיו של רבין ללכת להסכם עם ערפאת שנוא נפשו. אחת הסיבות, כך לפחות העיד ראש השב"כ שהיה בזמנו כרמי גילון, היתה שחיקת הצבא ושחיקת החברה. פלוגות פלוגות של סדיר ומילואים נשחקו במשימות הרבות שהוטלו עליהן, כלומר רבין לא ראה בפלסטינים איום אסטרטגי פיזי, אלא איום על חוסנה של החברה הישראלית. מעניין איך היה מגיב כיום אילו ידע שחטיבות חיל הרגלים בצבאו מורכבות מחיילים מיעוטי יכולת שלרבים מהם יש בעיות כלכליות ברמה כזו או אחרת בבית.
במציאות של היום, חומר הנפץ החברתי ואי השוויון עולה מדרגה ועובר אל שדות הקטל של צה"ל. אם תרצו בפראפרזה על שירו של אלתרמן, הרי שמגש הכסף של מדינת ישראל, הוא מגש ריק מכסף שלא לומר מגש עני. העניים, שהם חוטבי העצים ושואבי המים של החברה, מגנים עלינו בגופם, בעוד חלקים אחרים בחברה, או שאינם משרתים בכלל, או שתופרים לעצמם ג'ובים תחת כל מזגן רענן.
כדי שאנחנו, כחברה במצור, נשרוד עוד הרבה זמן, צריך אחד מהשניים – או ללכת באומץ להסכמי שלום, או לשנות את שיטת הגיוס ולהפוך את הצבא או חלקים ממנו לצבא של דרך חיים וקריירה, המבטיחה ללוחם את עתידו האזרחי. בשיטה הנוכחית זה רק עניין של זמן עד שהצעקה לצדק חברתי תבוא לא מתוך כיכרות העיר, אלא דווקא במקום הכי לא צפוי, ממחנות צה"ל באשר הם.
אהוד, גבי והרפז
את חודש אוגוסט החם והמשעמם הקדשתי בחלקו הראשון לקריאת ספרים ומאמרים בנושא השנוי במחלוקת, פרשת הרפז. אני יודע שאת רוב הציבור הסיפור הזה לא מעניין, בלשון המעטה. הוא מעניין בעיקר את הנוגעים בדבר ואת התקשורת שתפסה מעמד וצד בסיפור. עיתונאים של אהוד ברק מצד אחד, ועיתונאים של גבי אשכנזי מצד שני.
הדבר הכי מטריד בפרשה האומללה הזו, הוא קודם כל בכך שהיא נמשכת ולא נגמרת, ובעיקר היא מטרידה משום שאני כאזרח פשוט המאמין שמשלמים לשר ביטחון כדי שיעסוק בביטחון ולרמטכ"ל כדי שראשו יהיה פנוי לחיזוק וביצור צה"ל, מגלה שעיקר האנרגיות בלשכות הקודקודים מתועלות למלחמה איש ברעהו, למינויים ותתי מינויים, להדלפות, למאבקי אגו מכוערים שבפירוש פוגעים ביכולת התפקודית של גיבורי הפרשה, גורמים להם לבזבז תחמושת וזמן על מלחמות היהודים במקום לבצר את צה"ל וכוחות הביטחון.
פרשת הרפז והאנרגיה השלילית שהיא העבירה בצה"ל לא היתה מביישת מלחמות של מאפיונרים, כפי שאנו רואים בסרטי האקשן בטלוויזיה, ותאמינו לי, אחרי כל מה שקראתי, היה לי קשה להירדם במשך כמה לילות, עד כדי כך הביזיון גדול.
באופן אישי אני מאמין שגבי אשכנזי נגרר למערכה שלא בטובתו, פעל כמו דב בחנות חרסינה ושילם על כך מחיר אישי כבד. הייתי יכול לסיים את האייטם בציטוט של מאמן הכדורגל האגדי דוביד שווייצר הכריש שאמר: בכדורגל שלנו כולם עובדים על כולם כל הזמן. הבעיה שלא מדובר במשחק כדורגל, מדובר בקודש הקודשים, בביטחון ישראל, בחיים של כולנו, ובמשחק שבו אסור לנו להפסיד אפילו פעם אחת.
לירן חולצה אפורה
מחר אחר הצהריים תסתיים הפגרה הקשה מנשוא וליגת העל בכדורגל, הליגה האהובה עלי, תחזור סוף סוף למחוזותינו. יחד עם הליגה תחזור גם אחת התופעות התרבותיות המרתקות של השנים האחרונות, האיש והאגדה "לירן חולצה אפורה". מדובר בבחור בשנות ה-20 לחייו, ספק תמהוני, ספק גאון שיווקי, שאימץ לעצמו תחביב מוזר ומעניין, להגיע לכל מקום בו יש מצלמה ואנשי תקשורת ולהופיע אל מול המצלמות בלי קשר לאייטם או לאירוע עצמו.
רוצים דוגמאות? בבקשה. גלעד שליט חוזר מהשבי. מי זה שם מאחורי הדס שליט בחיוך גדול וחולצה אפורה? נכון זה לירן. הנשיא אובמה מגיע לביקור היסטורי בישראל, מי מחכה לו בשדה התעופה, צמוד למאבטחים? לירן. ביז'ו יוצא מהאח הגדול וחוזר נרגש אל ביתו בקרית חיים, מי הראשון שמרים אותו על כתפיו בשירת "ביז'ו מלך ישראל"? ניחשתם נכון, זהו לירן חולצה אפורה. את השם המיוחד הרוויח לירן חולצה אפורה בזכות הגרדרובה הייחודית שלו. לכל מקום הוא מופיע בחולצה אפורה ומרופטת והוא לעולם לא ייתפס לובש משהו אחר.
אגב, במהלך השנים ניסו כמה וכמה אנשי תקשורת ועורכי תוכן לחקור את התופעה והזמינו אותו לכל מיני תוכניות אירוח קיקיוניות יותר או פחות כדי לרדת לשורש העניין, אבל לירן התגלה עד מהרה כאחד האורחים הפחות קומוניקטיביים שידעה הטלוויזיה הישראלית. מה שמעניין אותו זה זמן מסך, לספר על עצמו או להציג איזושהי אג'נדה זה כנראה כבר מעבר ליכולתו. יש אנשים שמרחמים על לירן, אבל אני מעריץ אותו. דרוש הרבה כוח רצון ואמונה במטרה כדי לחרוש את הארץ ולהיות תמיד בכל מקום בו יש מצלמה. לטעמי מדובר בגאון סטייל אנדי וורהול שאת האמנות שלו ייקח לנו עוד הרבה זמן להבין. מבחינתי חזרתו של לירן למגרשים ביום שבת מרגשת לא פחות מחזרתו של הכדורגל הישראלי. אז ברוכים השבים לירן חולצה אפורה. פייר, התגעגעתי.
