אני מוצאת את עצמי המומה בכל חודש מחדש מעוצמתו של מזלי הטוב. בכל חודש, כשאני חושבת שהנה, זהו, הכסף לא מספיק לי, פתאום נכנסת לי הבראה, או ביגוד, או החזר מביטוח לאומי, או השד יודע מה, שפתאום נופל עלי ומציל אותי. איזה מזל, אני ממלמלת ביני לביני, ומתמלאת בתחושה חמימה, שיש מישהו שם למעלה, שבאמת אוהב אותי ודואג לי, שיהיה לי טוב.
אני מאמינה – אין בכלל ספק. אבל, כשהילדים שלי שואלים אותי אם אני מאמינה באלוהים (הם נמצאים בגיל שזה מאוד מעסיק אותם), אני מוצאת את עצמי מתקשה לענות תשובה אחת חד משמעית. כי זה כל כך הרבה יותר מורכב מכן או לא.
עניין האמונה אצלי הוא פאזל ענק שאני עוד מחפשת חלקים שלו. אין לי מסגרת רק שברי חלקים עמומים ולא מפוענחים. כשהם שואלים אותי על כל מיני דברים שאלוהים רוצה או לא רוצה שהם יעשו, אני עונה, שאלוהים, מי שזה לא יהיה, רוצה רק דבר אחד – שנהיה אנשים טובים. טובים לעצמנו וטובים לעולם. חוץ מזה, שום דבר לא ממש מעניין אותו.
שנים אני אומרת לעצמי שכל מה שקורה לי, קורה בדיוק כפי שהוא צריך לקרות. גם הדברים הטובים ובמיוחד הדברים הפחות טובים, קורים לטובתי! אני רק צריכה לפענח איך זה בדיוק עוזר לי. בדרך כלל אחרי שעובר די זמן אני מגלה. זה קורה לי עם ילדי הפלא שלי, הקריירה, האהבה שבחיי. כל דבר הוא מתנה ואני מודה כל יום על המתנות שניתנו לי.
אין לי מושג מי זה שבונה את התכנית, מי מחלק את המתנות, מי יודע איך הדברים צריכים להיראות, מי בנה את הפאזל. אבל יש בתוכי אמונה שיש פונקציה כזאת, יש מישהו שזה התפקיד שלו ותודו, זה אחלה תפקיד.
בכל מקרה, אם זה אלוהים, או אולי מישהו אחר, אני חושבת שהאמונה שלי גורמת לי בהכרח ליהנות מנקודת מבט אופטימית על החיים. אם כל דבר קורה לטובתי, אז בהכרח אני מרוויחה, בהכרח אני מצליחה. הרי מבחינה סטטיסטית דברים טובים או רעים מתרחשים באופן אקראי לכל אחד, אז למה לא?
