הילד לומד את ספר שמואל, ספר שאהוב עלי במיוחד. יש לנו שיחות על הספר הזה, על הסיפורים היפים והמפתיעים שבו, והם כל כך יפים ומפתיעים כי הבמאי של אותן סצינות לא אוהב להיות צפוי. אלוהים מגיע לכל סיפור ונותן לו את הטוויסט שלו, מכה קלה בכנף כדי שלא נשתעמם. וזה היופי של הספר הזה בעיניי.
אחד הנושאים המפתיעים בספר הוא נושא האהבה והוא עובר בכל אחד מהסיפורים וגורם לנו לחשוב מהי. מהי אותה אהבה, אותו סם ממכר, שנצרך כבר אז, לא פחות ממה שהוא נצרך היום. אהבתו של העם לשאול, אהבתו של שאול לשמואל, אהבתו של שמואל לאמו, אהבת דוד ליהונתן, אהבת מיכל לדוד, אהבת פלטיאל למיכל.
העניין הוא עם כל האהבות האלה שכולן אהבות נכזבות. כולן אהבות חד צדדיות, נבגדות שבסופו של דבר לא מתממשות, כל אחת וסיבותיה המורכבות. כולן שוברות את הלב. אבל אהבה אחת של חיים שלמים נוגעת בי יותר מכולן, היא בעיני היפה ביותר, הטהורה ביותר ואם הייתי יכולה לבחור הייתי רוצה שיאהבו אותי כך, בכזאת עוצמה ובכזאת דבקות.
פלטיאל בן ליש אהב את מיכל. אהב אותה מאז ומתמיד. אבל אביה של מיכל השיא אותה מתוך אינטרסים פוליטיים לדוד, שלא ממש רצה בה, אלא כדי לקדם את עצמו לארמון המלך. לאחר שהשיג את מטרתו ולא היה לו כבר צורך בה, התנתק ממנה.
או אז הגיעה ההזדמנות של פלטיאל לממש את אהבתו. מיכל לא קיבלה גט מדוד,אז הם לא יכלו להינשא, הם רק עברו לגור יחד. ממש ככה. בתקופת התנ"ך, בערך במאה ה-11 לפני הספירה. מה שאנחנו עושים היום ממש לא חדש.
נכון שאומרים שפלטיאל שם חרב בינו לבינה, מה שאומר שיחסים אישות לא היו שם, אבל היי, הם גרו יחד. עברו שנים ופתאום דוד נזכר בה, לא בגלל שהתגעגע, הוא נזקק לה, שוב, לצרכים פוליטיים, והוא שולח את אבנר בן נר, בכבודו ובעצמו, עם חיילים לקחת אותה.
אני מתארת לעצמי שהכניסו אותה לאיזו כרכרה והתחילו לנסוע ופלטיאל הולך אחריה הלוך ובכה. גם כשאבנר בן נר צועק לו שיעוף מפה, שיחזור הביתה הוא הולך אחריה, מתקשה להיפרד.
בספרה, מלכים ג', כותבת יוכי ברנדס מפי מיכל: "פלטיאל אישי מת בשדה לבדו. איש לא ראה מי נעץ בליבו את החרב. איש לא שמע את זעקותיו. בן ארבעים שנים היה במותו. קצרים ורעים היו ימי חייו".
כתבה: סיגלית הופרט-שגב
