ללכת אחרי הלב

מאת: מירי גלזר

אני: את נראית עצובה משהו, או שנדמה לי?

היא: עצובה זאת לא מילה.

אני: משהו ספציפי?

היא: לא. סתם שלוש שנים מגעילות.

אני: אז באת די מהר, מאז שהתחילו לך שלוש השנים האלה.

היא: התביישתי לבוא.

אני: תיכף נבין מהי הבושה, אבל כדאי שתדעי להבא שדבר לא שווה את הסבל שבשתיקה.

היא: חכמה גדולה לא הייתי, הלכתי אחרי הלב שלי.

אני: אני אוהבת את המילים "ללכת אחרי הלב", רק שלצערי, אנשים לא לוקחים את המשפט הזה תמיד למחוזות הנכונים.

היא: כן, היום אני מבינה את זה. זה לא היה הלב שלי. זה היה השטן בכבודו ובעצמו שהתחפש ללב שלי.

אני: ולמה התחפש השטן?

היא: לבוס שלי, שהפך לימים למאהב שלי.

אני: אני מבינה שאת נשואה.

היא: כבר לא. הייתי. יש לי שלושה ילדים, שני בנים ובת.

אני: תדברי, מותק. הבושה מקבלת ממדים אחרים, זעירים יותר, כשמדברים עליה עם עוד מישהו.

היא: הייתי נשואה עם שלושה ילדים. הכל "דפק" כמו שצריך. חוץ מהשעמום. חיים רגילים, לא זוהרים. התרחקנו, אני ובעלי, הפסקנו להיות חברים. הוא בשלו, אני בשלי. כמו שני זרים היינו. רק שאני מטומטמת, במקום להעיר את החברות שלנו, חיפשתי את זה בחוץ, וזה הגיע אליי בדמות של הבוס שלי שחשבתי שהוא האביר.

אני: ומה קרה לאביר? נפל מהסוס ונגמרה האגדה?

היא: שנינו נתפסנו בבושת פנים. בעלי גילה את התכתובת שלנו במיילים, צלצל לאשתו וככה התחיל מחול השדים המבייש הזה.

אני: אתם ביחד היום, את והבוס?

היא: ממש לא. לא הסתדרנו בכלל.

אני: לצערי, תמיד זה ככה. "האהבות הגדולות" האלה מחזיקות מעמד, כל עוד הן "מאחורי הגב" של מישהו. כשהגב נעלם, נעלמת ה"אהבה". אני מבינה שאת אחרי כל המחול שדים ואתם לא ביחד יותר.

היא: אני צריכה שתעזרי לי איך לחיות עם "אות הקלון".

אני: מתוקה שלי, אין ספק שפרס ישראל לא מגיע לך על האופן שבחרת להתגרש, אבל מכאן ל"אות קלון"? הייתי משתמשת במילים אחרות.

היא: אני לא מפסיקה להלקות את עצמי, אבל זה באמת משחרר לדבר, הכאב כאילו יותר נוח.

המשך יבוא.

ועד אז חומר למחשבה: מה אנחנו עושים בחיים שלנו מתוך "שעמום", שמייצר תוצאות לא חיוביות ולא רצויות, ומספרים לעצמנו ש"אנחנו הולכים אחרי הלב שלנו".

הכותבת היא מטפלת ומאמנת, מנחת סדנאות המייצרות מקום לשינוי אישי ועסקי, אתר: www.miriglazer.co.il