הייתי בן עשר כשהנשיא ג'ון קנדי נרצח בדאלאס, טקסס. זה היה בליל שישי בעשר בלילה. הייתי בקן בתנועת הנוער, גמרנו פעולה ושמענו ברדיו על הרצח. מאז ועד היום, אין כמעט ספר, סרט או תוכנית דוקומנטרית שעוסקת בנושא, שהחמצתי.
הבית שלי לקח את רצח קנדי בכאב רב. הורי שהיו מבוגרים מקנדי, לקחו את הרצח מאד קשה. ממרחק הזמן, אני מסוגל להבין אותם. קנדי, בכריזמה שלו, בזיו הנעורים, שידר סוג של אופטימיות שחדרה לחיי כולם. הוא היה נשיא ארצות הברית ובעצם גם המנהיג שלנו.
ככל שאני מתעמק ברצח, אני מוצא הרבה מן המשותף בין מה שקרה בדאלאס ומה שקרה בתל אביב 32 שנה מאוחר יותר. האבטחה הייתה על הפנים, קנדי במכונית הפתוחה שהאטה בסיבוב ונעצרה אחרי הכדור הראשון, הפך להיות נשיא במטווח ברווזים, ממש כמו יצחק רבין אצלנו בכיכר. גם הרוצח לי אוסוולד היה דומה במשהו ליגאל עמיר. בן אדם דחוי על ידי סביבתו וגרושתו, איש שהאמין כי קנדי יחסל את קובה, ומכיוון שכך חשב כי יש להקדים ולהורגו. איש שנרדף על ידי האף.בי.איי, אבל הרדיפה הייתה יותר בראש שלו. בן אדם עם חשיבה פסיכופטית, שעל פיה רצח פוליטי זהו המכשיר שישנה את ההיסטוריה. אחרי כל מה שקראתי ושמעתי, אינני מאמין בקונספירציה, זה לא היה קשר בתוך הממשל, גם לא פעולה של המאפיה, או של הרוסים. זה היה מעשה של אדם בודד שחי בסרט של עצמו, וחשב שהוא הקאובוי שיציל את העיירה מהרעים, איש ללא שיוך חברתי, שאין בו אהבה, שהזעם והבדידות השתלטו עליו והוא ניסה ליצור מציאות על ידי רצח שהתהווה במוחו הקודח. רוצחים שכאלו היו ויהיו, וכדאי שנדע זאת גם היום, 50 שנה אחרי קנדי ו~18 אחרי יצחק רבין.
פלייאוף
הכדורגל באירופה עסק השבוע במשחקי ההצלבה בדרך למונדיאל בברזיל. חשבתי לעצמי כמה שמחה יש לאוהדי הקבוצות שמשתתפות בתחרות המופלאה הזאת, של שני משחקים, בית וחוץ, משחקים שיתנו כרטיס למנצחת בדרך לברזיל. ראיתי את יוון וראיתי את איסלנד, וחשבתי לעצמי מה אנחנו צריכים לעשות כדי להגיע, לפחות, למקום שני בטורניר הבא, כדי לשחק במשחקי ההצלבה הללו, משחקים מרגשים נוטעי תקווה, חגיגה לכל אוהד כדורגל. העצוב הוא שקבוצות כמו יוון ואיסלנד, קבוצות שפעם היו ברמה שלנו, עשו קפיצת מדרגה ועכשיו הן יותר טובות מאיתנו. יוון, איסלנד ועוד מדינות שאף פעם לא היו אימפריות, אבל ידעו, עקב בצד אגודל, להתקדם ולהגיע לצמרת של הכדורגל באירופה, לדגדג את הגדולות ולהפתיע, כמו יוון שלקחה בזמנו את היורו.
קטונתי מלתת תשובה ואין לי נוסחת פלא. אולי בכלל התשובה נמצאת מתחת לפנס, ויותר עבודה עם הנוער, יותר השקעה בליגה שלנו ואיחוד של קבוצות שכל אחת לבדה לא מסוגלת לפרוץ קדימה תקציבית ומנטאלית.
לפני כשבועיים היה בירושלים דרבי של הפועל קטמון והפועל ירושלים. שתי קבוצות שהן קבוצה אחת שנחלקה לשניים. הפילוג הוסיף עניין, הוסיף גם שנאה, אבל ספק גדול בעיני אם יש מקום לשתי הקבוצות ואם איחוד ביניהן לא היה תורם לבניית אלטרנטיבה ראויה לבית"ר ירושלים בעיר הקודש. כך או כך, יו"ר ההתאחדות החדש יצטרך לשבור את הראש כדי להיות מחויב לכל חובבי המשחק, כדי שהכדורגל שלנו, המדשדש שלא לומר נסוג, יעשה עלייה על מסלול ההתקדמות. קצת נחת מגיעה גם לנו.
שיירת הסובלים
בדיחה עממית מספרת ששר האוצר לפיד פגש בעדר חמורים ושאל אותם למצבם. ענו החמורים: מצבנו הורע מאוד, שמים על גבינו הרבה יותר סחורה, העומס גדול והמזון מועט מבעבר. אמר להם לפיד: אז למה אתם שותקים, תצעקו ותפגינו. אמרו לו החמורים: אנחנו אשמים במצב, כי אנחנו בחרנו בך.
נזכרתי בבדיחה הזאת השבוע בשמונה בבוקר כשהייתי בדרכי לחיפה מהקריות. הפקק הולך ומתארך מדי יום והוא עלול בקרוב להתחיל ממש קרוב ליציאה לחיפה. העיר התחתית חסומה, כך גם הנתיב שהולך לכיוון הדר וחוף שמן, ומאות מכוניות עומדות בפקק, שורפות דלק וזמן יקר. אינני יודע מי אשם במצב, אבל מופלא בעיני הוא שבתשע מכל עשר מכוניות בפקק, יושב הנהג בלבד, שבעיני הוא החמור מהפתיחה של האייטם. אם כל כך הרבה זמן מבוזבז בבוקר על הגעה לעבודה, מן הסתם אנשים צריכים להסיק מסקנות, ולנסוע בתחבורה ציבורית, ואם אין כזו בנמצא, עליהם לזעוק חמס ולדרוש פתרונות מיידיים בנושא. ייתכן שהכבישים שלנו בבוקר כבר לא מסוגלים לעמוד בעומס והם נועדו לפורענות, ייתכן שחייבת לבוא חשיבה אחרת בכל הנוגע לשינוע האנשים מהקריות לחיפה. כך או כך, המצב העכשווי הוא בלתי נסבל וכדאי לשנות את החשיבה, לפני שנהפוך כולנו לשיירת חמורים בבוקרו ובערבו של יום.
