fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

כמו בסרט אמריקאי

אלי מור מסביר מדוע נעלם לתקופה: ניו- יורק, כריסמס, חופשה, נפילה ברחוב, שבר בכתף וניתוח. רגע יש עוד: שכן רופא, חבר לצרה, אישה רחמנייה וחבר חדש לחיים שתקוע בגופו עד סוף חייו
טיים סקוור ניו יורק
טיים סקוור ניו יורק (צילום: פנתרמדיה)

חברי החדש, עשוי נירוסטה, מעוצב לתלפיות, לאחרונה מתגורר בתוך גופי (בין הכתף לזרוע) ומוגדר כבן זוגי לעד… הוא מחובר לעצמות הכתף והזרוע בעזרתם החסודה של 11 ברגים גם הם מנירוסטה. לא מדובר כאן באהבה ממבט ראשון, הרי לפני שהפכנו לזוג לא היה בינינו קשר, לא יצאנו לבילוי משותף, למעשה לא נפגשנו מעולם לפני שהתחברנו.

ברגים מחוברים לכתף
החבר החדש. ברגים בכתף

טקס ה"חופה" והכנסת בן זוגי שיצא מהארון, הישר אל זרועי ואל תוך גופי ארך שלוש וחצי שעות ונערך בחיק משפחת רופאים מומחים ואחיות רחמניות בחדר ניתוח סטרילי ומתוחכם. החתונה המוזרה הזאת, התקיימה תחת הרדמה מלאה בבית חולים בניו יורק שנחשב לבית חולים מצוין.  כשהתעוררתי, ראיתי את רעייתי הקדושה דינה ליד מיטתי, נועצת בי מבטי דאגה וחמלה. הסיפור היה יכול להיגמר טוב יותר לו לא היה מתקיים, מאידך היה יכול להיות הרבה יותר גרוע אם נביט לאחור מהזווית האופטימית שלי.

אתם בטח שואלים מה קרה?
 הכל החל באחד מסופי השבוע, רגע לפני ששנת 2012 מסתיימת אצלי במאזן חיובי ונעים. יצאתי ממסעדה בשדרת פארק פינת רחוב 20 בניו יורק מדושן מארוחה טעימה ונעימה ב"ברבוניה". החברים איתם סעדתי, עלו על מונית צהובה ממש מול פתח המסעדה ונסעו למלונם. אני פניתי לעשות את הדרך לביתי בהליכה.

לקראת השעה עשר בערב כשמזג האוויר היה קריר ונעים והמוני אדם ברחובות, חלקם מחופשים לסנטה קלאוס, חלק אחר מסתפק בחבישת מצנפות אדומה עם שוליי פרווה לבנה, בתי המרזח הומים ובעודי מהרהר, כי נדמה שהעיר מתעלמת לחלוטין מהמצוק הפיסיקאלי שאיים אז לרסק את אמריקה ומהטראומה של רצח הילדים והמורים בבית הספר בקונטיקט שהתרחש  קודם לכן. אז, בשדרה השלישית לפני רחוב 24 בצידה המזרחי נקלעה כף רגלי לבור קטן במדרכה. איבדתי את שווי המשקל רצתי שניים שלושה צעדים קטנים ומהירים בניסיון להתייצב ונפלתי בחבטה עזה על המדרכה.

זוג שפסע אחרי, עצר והגבר שאל "אר יו או קיי?", כהרגלי עניתי "איי אם גוד!…" האמת שבאותה שניה לא הייתה בידי אינפורמציה אחרת. הגבר ביקש רשות להעמיד אותי על הרגליים, (דבר נדיר בניו יורק) לא חיכה לתשובה, חיבק אותי מאחור והציב אותי לעמידה זקופה. "אר יו או קיי?" שאל ואני שוב עניתי "יס איי אם גוד, טנק יו…טנק יו סו מאץ'". הנפתי את יד שמאל (בהמשך יתברר כמה חשוב איזה יד הונפה) לעבר מונית צהובה שהגיחה אל תוך השדרה השלישית, פתחתי את דלת המונית באותה יד שמאל ונכנסתי כשעדין אין לי מושג מינימלי על גודל הסרט האורתופדי בו התחלתי לככב.

דקלמתי לנהג את הכתובת שלי, בדקתי שהוא קלט ופניתי לעיסוקי:  ניסיתי להניע את ידי הימנית לכיוון הארנק שבכיס האחורי כדי להכין תשלום והנה אני חש שבנוסף לעובדה שהיד אינה נשמעת לפקודתי, היא משדרת למוח נחשולים של כאבי תופת, כמותם לא חשתי מעולם. למרבה המזל, אני מחזיק בכל כיס (באופן קבוע) שטר של 20$, (אל תשאלו מדוע? עובדה, זה עוזר!) שלפתי את השטר שיהיה מוכן לתשלום. בהגיענו אל היעד, שילמתי, ביקשתי קבלה, יצאתי מהמונית ללא עזרה ועליתי לביתי.

טיים סקוור ניו יורק
טיים סקוור ניו יורק (צילום: פנתרמדיה)

ואז החלו השאלות, איך אני מתקן את"הפנצ'ר" הזה? טילפנתי לדויד, חבר שגר בבניין, הערתי אותו מהשינה, בישרתי לו שנפלתי ונחבלתי ברחוב וביקשתי שיבוא לעזרתי. תוך דקות נכנס לביתי מבעד לדלת אותה השארתי פתוחה במיוחד עבורו. בראותו את צבע פניי לבן יותר ממה שלבן יכול להיות, ואולי אפילו הבין שאני סובל, ביקש לשבת להירגע והצהיר שהוא חלש במצבים כגון אלה.

הסברתי לו שאין ביכולתי לסייע לו ושעליו להתארגן על עצמו לצורך מתן עזרה. דוד הבין, והחל לפעול למעני ולמלא כל בקשה ומשאלה במסירות חסרת גבולות. בבדיקה עצמית שעשיתי, אצבעות היד הפגועה נעו לכל כיוון, כף היד עלתה וירדה, פנתה שמאלה וימינה ונשמעה לכל פקודה. את הזרוע, לא יכולתי להניע בכלל, והכאבים באזור הכתף היו בלתי נסבלים ואף יותר.

"אמנם נפלתי ונחבלתי, אבל מה יכול להיות?" לא עלה בדעתי שהכתף שלי התרסקה. ריפדנו יחד את הכתף בשקיות מלאות קרח, דויד הושיב אותי בכורסה שבסלון ולאחר דיון ביקשתי להישאר לבדי בבית ולשוב להמשך תהליך קבלת ההחלטות למחרת בבוקר. אילצתי את דוד לחזור לביתו חרף רצונו להישאר ולשמור עלי עד הבוקר.

במהלך הלילה, כאבי התופת הלכו וגברו ומנעו שינה. בלעתי כדורים נגד כאבים כמו פופקורן בסרט מתח. בתשע בבוקר הופיע דוד בביתי ועימו רופא אורתופד, שמתגורר  בבניין. הרופא בדק את הכתף ואת הזרוע, לחץ וניסה להזיז וקבע שעלי לבצע בדיקת MRI. חרף שאלותיי הוא נמנע למסור אינפורמציה כל שהיא שעשויה לבשר את לי הבאות.

"ללכת לחדר מיון?" שאלתי את הרופא, "לא כדאי" הסביר, "כתייר אתה נמצא בעדיפות 6 (נמוכה ביותר) ומכיוון שהיום יום ראשון, יתחילו לטפל בך בעוד כ- 17 שעות." ועוד הוסיף, "ברוך בואך למערכת הבריאות של אמריקה…קח כדורים לכאבים, ונסה לעבור את היום והלילה", אמר והחל לשלוח אימלים מהבלקברי ולארגן עבורי תור ל- MRI בטרם שהוא הולך לדרכו.  ביום שני בבוקר שמתי פעמי לביצוע לבדיקה המיוחלת, ובשעת הצהריים היה בידי דיסק שרק מומחים יכולים לקרוא בו את מידת הנזק שבאזור המצולם.

עם שובי הביתה טלפן שכני הרופא שהיה כבר מצויד בתוצאות הבדיקה: "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות" כך החל את השיחה, "למזלך הגידים והשרירים לא נקראו ואלו חדשות טובות. "החדשות הרעות – כמה עצמות באזור הכתף נשברו" ואז המשיך, "קבעתי לך תור לרופא מומחה למחר בצהריים ואתה תהיה בסדר…דונט וורי"

כשהגעתי למרפאה, בידי השמאלית ובשארית כוחותיי הצלחתי לצלם באייפון את המסכים ובעודי ממתין שם לרופא, שלחתי אותם אל האורתופד שלי בתל אביב. הרופא נכנס עם פמלייתו אל החדר שבו המתנתי ובאדיבות רבה תיאר בפני את המצב בתוך גופי, ואז קבע שיש לבצע ניתוח כדי להחזיר את העצמות השבורות והפזורות אל מקומן וכמובן לקבע אותן בעזרת פלטת הנירוסטה והברגים.

שאלתי את הרופא, האם כדאי לי לשוב לארץ כדי לבצע את הניתוח? הם אמרו שלא בטוח שאשרוד את הכאבים בטיסה לישראל. לא עמדה בפני ברירה והסכמתי רק מכאן החלו גלגלי האירוע לנוע מהר. הגברת הראשונה- אשתי קיבלה הודעת הזנק והסדירה מקום בטיסה שתגיע לקראת יציאתי מהניתוח. האורתופד התל אביבי קבע נחרצות כי מדובר במגה רופא מהשורה הראשונה ולמזלי נפלתי לטיפולו. אין מי שלא יודע שמזל הוא מצרך המצרכים ומי שיש לו מסודר.

למחרת מלווה שוב על ידי דויד המלאך הגעתי לבית החולים כולי מוכן למשימה. כדי לוודא שאני, זה אני ואין מדובר בחדירת גורם עוין שחפץ לעבור ניתוח מורכב בכתף מבצעים עובדי בית החולים בכל מפגש עם מאושפז, מסדר זיהוי ומבקשים לאיית את שמם הפרטי והמשפחה ולדעת את תאריך הלידה, על אף ולמרות שסרט לבן עם הפרטים שלי היה מחובר לידי באופן פרמננטי כזה כמו של יולדת.

מיד אחרי כניסתי לחדר הניתוח הורדמתי וישנתי שינה ערבה. התעוררתי מחלום נעים שאיני זוכר את תוכנו ואשתי האכילה אותי בכפיות ג׳לי פטל ומיץ תפוחים, מחובר לצנרת שמחוברת לבקבוקים ושקיות מסרתי את ידי לבדיקות לחץ דם, דופק וחום אחת לשלוש שניות והייתי מוטל במיטה ללא כאבים שכן הכאבים ישנו שינה עמוקה כל עוד השפעת הסם רבצה על ראשם.

מרגע הגעתי מחדר ההתאוששות ועד לשחרורי מבית החולים התבצע בקצב של אחת לשלוש דקות מצעד של רופאים, אחיות ובעלי מקצועות שונים שהגיעו לחדרי כדי לוודא ולברר את מצבי. חוסר הפרטיות היה המינוס היחיד במהלך האשפוז. רעייתי התכבדה במיטה עטופה בסדינים ושמיכות ממש ליד מיטתי כדי לסעוד אותי ולתת לי את אהבתה. לאחר חמישה ימים שוחררתי.

התבקשתי להגיע לבדיקה אצל הרופא כשבוע לאחר שחרורי. בפגישתנו לאחר שבוע ציין הרופא את שביעות רצונו מעבודתו ומקצב החלמתי ונתן בידי אישור לטוס למולדתי השנייה- תל אביב. אני מרגיש היום הרבה יותר טוב ומקווה שעוד ישתפר, טיפולי שיקום שונים ואחרים אמורים לשפר את מצבי ולהתאים למה שאני צריך.

ועכשיו יש גם הפקת לקחים:  אם כבר נופלים, חשוב שבסביבת הנפילה יהיה את "דויד" כזה שיודע לעזור ולתמוך, חשוב שיהיה שכן בקומה הרביעית- רופא אורתופד שיודע לסדר MRI, ותור אצל רופא הכי טוב באמריקה, בבית חולים מצוין, חשוב שתהיה אישה תומכת כמו זו שלי שמיד המריאה והתייצבה לצידי, חשוב תמיד לחשוב על הצד החיובי שבאירוע וכמה טוב שקרה מה שקרה ולא יותר גרוע.

תודה לכל אלו מכם שחשו בחסרוני באותם ימים, תודה על דאגתכם.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות