לפעמים אפילו אחד כמוני, שחרש בימי חייו את רוב מועדוני הרמבטיקו בים התיכון, יוצא מופתע. השבוע בקפריסין גיליתי כפר זניח שלא מצוין במפות. קוראים לו פרגוליה, והוא נמצא 15 קילומטר מדרום מערב ללרנקה, על גבי לשון הים הקרויה בפי השייטים קיטי. אחרי קיטי אתה נוסע בשדות, בין בתים חשוכים, ונדמה לך שאתה נמצא בעזה מערב ולא בקפריסין. ואז, בין סמטאות הבתים, כמו בסיפורי האגדות של אלף לילה ועוד לילה, אתה מגלה מדרחוב מואר עם טברנה גדולה, שבה כ-200 איש רוקדים, אוכלים ועולזים לצלילי הבוזוקי והמקהלה, כמו ביוון של פעם. הרוב מקומיים מהכפרים קיטי ופרגוליה והשאר תיירים שיש להם דירות נופש על לשון הים.
האוכל, היין ובעיקר האווירה המחשמלת הם ההוכחה הניצחת שמוזיקה מקרבת תרבויות, יוצרת דינמיקה משלה והיא שפה בינלאומית של נדיבות ויצירה. הלילה הנפלא בלשון הים שבה רקדנו ושרנו עד שכרון חושים לצלילי הרוח ומיתרי הבגלמה מוכיחים לי בפעם המי יודע כמה, שהמקומות הכי טובים הם אצל פשוטי העם, שם החגיגה האמיתית, שם האושר המופלא ששום הון שבעולם לא ישווה לו. ואל תחשבו שאני מפריז במשהו.
פעם סיפר לי קפטן מקרידאקיס היווני שהמקום הכי יפה בעולם הוא המקום שבו אתה מרגיש שאוהבים אותך, שאתה בבית ושאתה אוהב את העולם למרות פגמיו. אצל פניקוס בפרגוליה, במקום שנקרא סאוטסוס, מצאתי שהקפטן צודק ודבריו היו נחמה גדולה עבורי.
