השבוע מלאו 80 שנה לפטירתו של הרב קוק. אין לי מושג אם ראוי להתנסח כך כלפיו, אך הוא היה הרב החביב עלי ביותר. חביב בעיקר בגלל הגשרים שתמיד ניסה ליצור, לעומת החומות של לא מעט רבנים בני ימינו. הוא הקדים את זמנו בראיה שלו, בגמישות שלו ובצניעות שלו על אף ואולי בגלל היותו הרב הראשי לארץ ישראל והמושבות.
סיפור הביקור שלו בקיבוץ מרחביה תמיד מחמם לי את הלב, כי הוא לא פחד לצאת ממעגל הנוחות שלו, הוא לא פחד להופיע באמצע חדר האוכל בקיבוץ בשנת 1913, להסתכל לקיבוצניקים בעיניים ולהגיד, שהוא לא בא להשפיע אלא בא להיות מושפע. זאת אומרת שהוא לא בא להטיף להם, אלא בא ללמוד מהם. על אף השוני העצום הוא ידע שגם מהם יש מה ללמוד ושגם הם, עם כל השוני, חלק מהעם.
השבוע, רבים וטובים כתבו עליו, מכל קצוות הקשת. עצם זה שהוא מצליח לעורר כל כך הרבה דברים, בכל כך הרבה אנשים, גם 80 שנה אחרי מותו, רק זה, מעיד כמה גדול היה וכמה אנו צריכים גדול כמוהו לשמש לנו מגדלור בימים חשוכים אלה.
מכל הדברים שלו שקראתי, הכי נגעו בי הדברים הבאים:
"אור לגויים – אין כוונתו התנשאות, כי אם היכולת להאיר באמת את העולם כולו, כל יחיד ויחיד בעולם וכל קבוצה וקבוצה בעולם וביקום כולו. אנחנו אנשים שונים, וכל אחד יכול לגעת במעגלים אליהם הוא מסוגל להגיע. יש מי שהתפתחותו האישית תורמת רבות, הוא נהיה טוב יותר וטוב לו עם כך.
ויש מי שמקדם את אומתו, את עם ישראל, מרגיש את צרות העם שלו, שמח בשמחותיו. ויש מי שמרגיש את האנושות כולה, את בני האדם אשר בעולם הזה. ויש מי שמרגיש את הכל, את בעלי החיים ואת האנשים, את לב העולם הפועם".
לי זה מרגיש כאילו כתבו את זה עכשיו, בימים אלה ממש ולא לפני יותר מ100 שנים.
לפני שמונים שנה נסתלקה מן העולם נשמה גדולה ומיוחדת לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. השבוע לפני שמונים שנה נפטר מי שכונה לימים בקרב תלמידיו "הרב". כך הוא ביקש שיכנו אותו, ועמד על כך שלא יוסיפו לשמו תארי כבוד מיותרים.
יהי זכרו ברוך.
