fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

הצד היפה בלהיות לבד

"כל כך הרבה שנים רציתי, קיוויתי, התפללתי בלילות שיהיו לי שתיים וחצי שניות ביום לעצמי, לא הבנתי פתאום מה אני אמורה לעשות אחר צהריים שלם לבד". סיגלית הופרט- שגב מגלה שוב את חיי החופש
מאמינה, זה בטוח. סיגלית הופרט שגב (צילום: אלון מצפה)
מאמינה, זה בטוח. סיגלית הופרט שגב (צילום: אלון מצפה)
סיגלית הופרט שגב (צילום: אלון מצפה)

בהתחלה זה היה מפחיד. מי שרגיל להיכנס לבית הומה וגועש, שתמיד יש בו אנשים ופעילות ואנרגיות מאוד קרובות לתקרה, ופתאום נכנס לבית ריק – זו חצי טראומה. אני שכל כך הרבה שנים רציתי, קיוויתי, התפללתי בלילות שיהיו לי שתיים וחצי שניות ביום לעצמי, לא הבנתי פתאום מה אני אמורה לעשות אחר צהריים שלם לבד. בלי להוציא מהגן, בלי להכין שיעורים, בלי לבשל, בלי לקלח, בלי להשכיב לישון אף אחד חוץ מאת עצמי.

שעות רבות בהיתי בכוננית הספרים העמוסה והאהובה עלי כל כך, עיני משוטטת אחר הספר הבא שאותו אקרא בזמני הכל כך פנוי, כל כך השתוקקתי לזמן קריאה וחשבתי שהנה הגיע הרגע שלי וכך ישבתי שעות רבות ולא הצלחתי לקרוא אפילו שורה אחת. פתאום לא יכולתי. פתאום השקט הזה שכל כך רציתי היה כבד ומכביד ובכלל לא מקל או מרגיע כמו שחשבתי. פתאום הייתי צריכה להיות עם עצמי ועצמי לא היתה מלהיבה במיוחד שלא לומר משעממת רצח.

לפעמים כשמחפשים משהו מוצאים משהו אחר, לא פחות טוב אגב. אני חיפשתי את עצמי ומצאתי עולם שלם שקיים מחוצה לי בלי שאדע עליו בכלל ואני די מבוגרת כדי לגלות עולמות חדשים. גיליתי שממש לא חייבים לשבת בבית לבד, במיוחד אם אין לי שום רקע פולני. אפשר למשל להיפגש עם חברה בבית קפה או לצאת לסרט או להופעה בתל אביב או ללכת למניקור בשעות קונבנציונליות ואפילו לחכות עד שמתייבש הלק או לעבוד עד מאוחר בלי יסורי מצפון ולחץ, אפשר אפילו ללכת לישון שנת צהריים מאוחרת, רחמנא ליצלן, הס מלהזכיר בפני נשים נשואות ואימהות לילדים קטנים במיוחד, אפשר לנצל את האנרגיה שהעניקה שנת הצהריים ולצאת בערב.

היה מאוד מפתיע לגלות שכאשר הפסקתי לצאת בערבים, כבר בסוף שנות התשעים, אנשים אחרים המשיכו לעשות את זה ואפילו מאוד. פתאום התחלתי לפגוש שעות שעד אז לא זכרתי את קיומן. שנים לא פגשתי את השעה חצות. בשעה כזאת תמיד ישנתי. תמיד. והנה עכשיו, בלי שום חשש, פגשתי אותה שוב ושוב והפגישות היו מרתקות עד שפתאום התחלתי לחוש געגועים לדברים שלא ידעתי שאפשר להתגעגע אליהם. הבנתי פתאום שגיליתי עולם שהאפשרויות בו הם כמעט בלתי מוגבלות וזה מדהים. זה מה קוראים חופש.

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות