fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

המועדון

כבר שנים שאחותי מנסה לשכנע אותי לצאת איתה למועדון. מועדון ריקודים. בדרך כלל, אני לא משתכנעת כי אני לא בקטע. הפעם הסכמתי
מועדון ריקודים אילוסטרציה
צילום אילוסטרציה: פאנתרמדיה
סיגלית הופרט שגב
סיגלית הופרט שגב (צילום: אלון מצפה)

כבר שנים שאחותי מנסה לשכנע אותי לצאת איתה למועדון. מועדון ריקודים. בדרך כלל, אני לא משתכנעת כי אני לא בקטע. האמת היא, שגם כשהייתי בגיל המתאים לא הייתי בקטע. זכור לי שהייתי מגיעה עם כל החבר'ה ולא מבינה מה בדיוק אני אמורה לעשות שם, אבל הפעם חשבתי שאולי זה כבר אחרת ואולי דווקא היום זה הגיל המתאים. אז הסכמתי.

שעה לפני שיצאתי מהבית התקשרה אלי אחותי לוודא שאני מגיעה עם ג'ינס וטי שירט ולא עם השמלה של החינה. למזלי, רק סיימתי לגהץ אותה ועוד לא ממש לבשתי. בדרך לשם נזכרתי שאני בדרך למועדון ולא למסעדה והתפללתי שיהיה מקום לשבת כדי שאצליח לשרוד את הערב עם נעלי העקב שלי.

"ההוכחה שהייתי בלובי". סיגלית הופרט שגב
"ההוכחה שהייתי בלובי". סיגלית הופרט שגב (צילום עצמי)

הכניסה למועדון עברה חלק, הרי אני לא אתיופית, לא ערבייה וכנראה לא נראית כזאת שיכולה להתחיל בקטטה, אז החתימו אותי ושלחו אותי פנימה. ההחתמה הזאת תמיד נראית לי נורא, כאילו מזכירה לי דברים איומים שלא קשורים למועדון ובילויים. משם והלאה כבר לא ממש ידעתי מה קורה. ברגע שנכנסתי למועדון איבדתי את חוש השמיעה וחוש הראייה וזה בנוסף לצליעה שהחלה כבר בדרך מהחנייה.

אחותי הובילה אותי ביד למקום ישיבה ושמה לי כוסית ביד. לפחות את חוש הטעם לא איבדתי. אז ישבתי בעיוורוני ובחירשותי ופשוט שתיתי וודקה. הבומים דפקו לי בלב, ההבהובים גרמו לי למצמוצים לא רצוניים והעשן הוריד לי דמעות ומרח לי את האמ-אמא של האיפור.

לא יכולנו לדבר, בקושי לראות אחת את השנייה, אז פשוט ישבנו ושתינו. באיזשהו שלב אחותי תמכה בי והגענו לרחבת הריקודים. שם, בצפיפות מביכה ניסיתי קצת לזוז כאילו אני רוקדת, אבל זה היה רק בכאילו. אין לי ממש מושג איך עושים את זה בלי מזרחית ברקע. החלטתי לוותר ואחרי שעה, כשכבר ממש הרגשתי אבודה בתוך ההמון, מצאתי, למזלי, שוב את מקום הישיבה שלי. הסתכלתי סביב וראיתי שהאנשים שסביבי, שהיו בקשת גילאים מדהימה אגב, דווקא מאוד נהנים, אבל לי זה הספיק. עברו כבר כמה ימים מאז, אבל אני עדיין שומעת לפעמים את הבומים. זו לא היתה חוויה לא נעימה, זו היתה חוויה.

קצת כמו שמרגישים אחרי שמטפסים למצדה דרך שביל הנחש. עשיתי, ניסיתי, אבל אין שום סיכוי שאעשה זאת שוב. כנראה שזה לא קשור לגיל, זה קשור יותר לאופי ואני, משום מה, נולדתי זקנה.

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות