הכנתי מצגת עם מידע מתומצת על 32 הנבחרות שמתוכן צריך לבחור. ישבנו, שלושת ילדי ואנוכי, ובהינו בשמות הנבחרות. האסייתיות ישר נפלו. התפלאנו מאוד שהן בכלל מופיעות ברשימה. ארצות הברית לא באה בחשבון, אנחנו לא מוכנים שהם יהיו אלופי העולם גם בכדורסל וגם בכדורגל. את האפריקאיות אנחנו לא מכירים ולא מתחברים לשמות המדינות.
נשארנו עם לא מעט נבחרות טובות שמהן היינו צריכים לבחור. הגדול החליט להקל עלינו ולהאיר את עינינו בסיכויים שיש לכמה מהנבחרות להגיע לגמר, על סמך ביצועיהן במונדיאלים הקודמים. זאת על מנת, שחס וחלילה, לא נבחר נבחרת שתיפול בשלבים הראשונים ותגרום לנו עוגמת נפש, שלא לדבר על הבושות שיהיו לנו בעיר.
נשארנו עם ברזיל שאנחנו ממש לא אוהבים, ספרד שהם הפייבוריטים אז אין להם סיכוי אצלנו, הולנד שכידוע הם סתם סטלנים, גרמניה שזה פשוט לא, בלי להרחיב, פורטוגל שעשתה תיקו עם ישראל ולכן אוטומטית מחוקה מהרשימה, אנגליה וארגנטינה. הקטנה אמרה: אני רוצה את מכבי חיפה. הקטנצ'יק אמר: אני הולך עם מסי, הגדול ואני אוהבת את אנגליה. החלטנו שניתן לכל אחד להציג את טיעוניו. פתחנו בזה שהסברנו לקטנה שמכבי חיפה היא אמנם אחת הקבוצות הטובות בתבל בכל הזמנים, אך היא אינה נבחרת, ועל כן, על אף עוצמתה, לא תוכל להשתתף במונדיאל. היא לא התרשמה במיוחד וענתה: לא אכפת לי, אני בכל מקרה אוהדת את מכבי חיפה. עד כמה שהערצנו את נאמנותה לקבוצה, החלטנו להתעלם ממנה. הקטנצ'יק לקח את המושכות והתחיל לפאר, לרומם, לשבח ולהלל את ירום הודו, אהובנו, מר מסי הגדול. באיזשהו שלב, אחרי בערך שעתיים, הסכמנו שזו תהיה ארגנטינה, רק שיפסיק לדבר על מסי.
השלב השני בהכנות היתה רכישת אמצעים, שיסייעו לנו במלאכת האהדה לנבחרת שנבחרה, על אף שאף אחד מאיתנו לא ממש נותן לה סיכוי. אפילו לא הקטנה. נסענו לעיר וקנינו דגל, חולצות, כפכפי אצבע, 10 לחמניות, 2 חלב ו-799 תפוצ'יפס. אצלנו לא מפצחים גרעינים. שיהיה בהצלחה ל"אלביסלסטה" שלנו. הדגל כבר תלוי במרפסת, אנחנו מוכנים!
