כמה אפשר לחכות? בכל פעם שקצת מתחמם וכבר אפשר להוריד את הסוודר ולהסתפק בחולצה, בכל פעם שקצה קרן שמש יוצאת ומחממת את הפנים וצובעת אותם במין ורדרדות בריאה, בכל פעם שאני משכיבה את הילדים לישון בלי סווצ'ר – הכל מתהפך! פתאום שוב עננים שגורמים להכל להיראות אפור ועצוב, פתאום שוב רוח שמעיפה לי את כל העציצים במרפסת, אבל הכי חמור – גשם! איך גשם כשכבר אמרתי לילדים לפני חודש שהיה המלקוש? אז נמאס לי לחכות! פשוט נמאס!
יש משהו בעיר הזאת שגורם לה להיות אהובה עלי מכל בירות העולם הנוצצות. יש בה משהו שמרגיע אותי ואם לנוח, אם כבר לנוח, אז רק שם! אילת, אהובתי הנצחית. עצם זה שהחורף משקשק מהעיר הזאת, שהוא לא מעז להתקרב אליה גם בעיצומו, כבר מגדיל את הקרדיט שלה בעיני. אבל זה יותר מזה. היא קרובה ונגישה (אפשר להיכנס לאוטו ולנסוע, בלי צ'ק-אין ובלי עיכובים בנתב"ג) ועם זאת מספיק רחוקה כדי ללבוש באמצע היום שמלה לבנה עם פרחים. איפה עוד אפשר ללבוש שמלה כזאת? עודף בתי המלון, החופים הגדושים תיירים שרופים ובוהקים בבגדי ים מינימליסטיים והכפכפים בכל מקום, בכל צבע ועל כל רגל, גורמים לתחושה של חופש אמיתי. כזה שעם כל הכבוד, יש רק באילת. והכי חשוב, השיער מסתדר בצורה מושלמת, ממש כמו ללכת עם מעצב שיער צמוד, ותודה כל אישה בעולם, אנחנו הכי יפות כשמסתדר לנו השיער.
אמנם תכננתי לנוח ונסעתי עם ספר אחד או שניים ואם להודות, אפילו עם איזה מאמר אחד, אבל בפעם הראשונה שפתחתי את התיק כדי לשלוף אותם, הרגשתי שאין סיכוי. הפעם אני צריכה לספוג כל טיפת שמש, כל טיפת כלור בבריכה וכל טיפת מלח במי הים, הקרים תמיד, של ים סוף. באתי לספוג את הקיץ כדי שיהיה לי ממנו עד שזה האמיתי יואיל בטובו להגיע לשאר חלקי הארץ. אמנם חזרתי לבנונית כמעט בדיוק כמו זאת שנסעתי, אין מה לעשות, יש דברים שהגוף המזדקן כבר לא יכול לאפשר, ונכון, היה ממש קצר, יותר מדי קצר, אבל מה שאני קיבלתי ממנה אף עיר בעולם לא תיתן לי. המצברים התמלאו במלואם, גוף הקירור התחמם לטמפרטורה הרצויה והראש עם התלתלים המסודרים למשעי הזדקף. אל תדאגי, אני כבר חוזרת.
