משה כחלון הוא שר חברתי. הוא יודע מה צריך לעשות. הבעיה שאין לו מספיק כסף ומספיק עוצמה פוליטית כדי לעשות. שוק הדירות בישראל זקוק למהפך ברמה לאומית. איך נחזיק בארץ את מיטב הנוער אם בחורינו הטובים לא יכולים לשלם שכירות רצחנית, וחלום הדירה כבר מזמן נגוז. השבוע שמעתי צעיר מיואש אומר בטלוויזיה, תנו לי דירה של 60 מ"ר ב-600 אלף שקלים, אני אומר שזה אפשרי, ואפילו 80 מ"ר, כך שכולם לא רואים את הכישלון החברתי, אלא את כיסם הפרטי.
הבנקים רוצים דירות יקרות בערבות מתאימה למשכנתה. המינהל לא משחרר אדמות, למרות שהן אדמות של עם ישראל למען עם ישראל, והקבלנים רוצים להגדיל רווח. ראשי העיריות רוצים דירות גדולות ואוכלוסייה חזקה כלכלית. בקיצור, היום חייל בגולני שמסתכל אל הגבול ועיניו צפונה, לא מבין מי נמצא מאחורי גבו, ובצביעותם הרבה, שולחים לו סנדוויצ'ים, קולה וסיגריות כשי לחייל, וגוזלים את עתידו הכלכלי בארץ המובטחת.
הנה לכם סיפור דמיוני: חברה סינית הציעה למדינת ישראל בניית 30 אלף דירות של 100 מ"ר ב-100 אלף דולר. המדינה תספק קרקע ותשלם על הדירות אחרי חמש שנים. ההצעה נפלה, ואתם כבר מתאריך לעצמכם מי רצה בנפילתה. דגים, ובשר וגבינות מיובאים – זה בסדר, אבל לדפוק את גורמי הכוח הכלכלי והפוליטי למען עם ישראל זה ממש מיותר. ושר האוצר, הוא יודע שהמערכה אבודה וכנראה שגם אותו דפקו בכוונה. השלטון מפנק את ההון וההון מחזיר לו אהבה. הם רוקדים טנגו של אהבה וההמון רואה את המצגת בעיניים כלות.
