אני מסתכל שמאלה וימינה ואומר: לעזאזל, שייגמרו כבר הבחירות ונדע קצת שקט מכל הבירבורים, ההבטחות והשקרים, שאין להם שום כיסוי תחת השמש. ביום שאחרי, לפחות לא יטרידו אותנו עם הפחדות הרות גורל, על כך שאם לא נצביע למאן דהוא, השואה החדשה כבר בפתח.
ואולי זה בעצם שורש העניין. כשאני מסתכל שמאלה וימינה אני רואה אימפריה רחבת ידיים, אימפריה ציונית שחוללה ב- 100 שנותיה הישג חסר תקדים. ייבשנו ביצות, הקמנו ערים, סללנו כבישים, ייצרנו תעשייה כחול-לבן מהמתקדמות בעולם, הבאנו 400 אלף מתנחלים ליהודה ושומרון. בקיצור, הציונות ניצחה בכל הגזרות ויש לה צבא אדיר כוח וממדים להגן על עצמה. ואני מרגיש שותף לכל החוויה הייחודית הזאת.
אז למה, לעזאזל, כשאני קם בבוקר באלו הימים חושכות עיני וכואבות אוזניי לשמע הדיבורים המפחידים על איומים קיומיים, איומים שאין להם שום ביסוס ואחיזה במציאות, מלבד הרצון לקושש קולות בעזרת הפחדה.
פה אני נזכר במג"ד שלי במלחמת שלום הגליל הראשונה, שאמר לי משפט שלא אשכח לעולם: אינני מפחד מהמח"ט הסורי שמולי, גם לא מהממשל בדמשק. רק מעצמנו אני מפחד. אם האוגדונר שלנו יהיה בסדר ואם שר הביטחון וראש הממשלה יידעו להיות נחושים ולבצע את תפקידם, הכל יהיה בסדר, כי הכל בידיים שלנו.
אז תפסיקו בבקשה לאיים עלינו עם שואה נוספת ותדאגו לדיור וליוקר המחיה. עם כל השאר כבר נוכל להסתדר.