יש דברים שמרגישים בלב, דברים שעושים בלי לדעת למה, דברים שאנחנו פשוט חייבים לעשות. הרי הזמן שלנו פה הוא לא נצחי ולפני שמישהו יחליט שמיצינו ויורה על הסתלקותנו מכאן יש עוד רשימה ארוכה של דברים שאנחנו פשוט חייבים להספיק. אחד הדברים האלו חייב, פשוט חייב להיות ביקור בבורה בורה.
יש לנו מן תכונה מזופתת לדחות חלומות. אנחנו לא דוחים שום דבר כפי שאנחנו דוחים אותם. אנחנו יכולים לעבוד כל החיים בעבודה שאנחנו לא אוהבים, שלא מתאימה לנו ולחלום כל יום שאנחנו עוזבים ומוצאים עבודה אחרת ובכל זאת, אם לא יפטרו אותנו, לא נעשה את זה מיוזמתנו אפילו שזה החלום שלנו.
אנחנו יכולים לחלום בכל יום במהלך כל החיים, נגיד לכתוב ספר. ולמרות החלום, כל יום להגיד מחר, היום אני עייפה, היום אין לי השראה, היום אני צריכה להתפנות לילדים, היום אני צריכה לעבוד עד מאוחר ולא לשבת ולכתוב את החלום שלנו. אנחנו יכולים לחלום ללמוד משהו ובכל שנה מחדש להחליט שזה לא הזמן כי עכשיו יש עומס ועכשיו אין זמן ואין כסף ואין מי שישמור על הילדים ועוד שלל תירוצים על מנת להמשיך במירוץ השגרה היומיומית ולא להתפנות לחלום הלימודים.
אנחנו יכולים לחלום לנסוע לאן שהוא, נניח בורה בורה, ויכול להיות שזה יקר, כי זה לא מצלצל מוכר מאי שם פה בסביבה, ושאין לנו כסף לנסוע לבורה בורה. אז אפשר לוותר ולאפסן את החלום בתיקייה הזאת במוח של דברים שרציתי ולא יכולתי להשיג או שאפשר אחרת. אפשר להחליט שהחלום הזה חשוב לי, שאני לא רוצה לחשוב לפני מותי שהייתי צריכה לנסוע. אפשר להחליט שאנחנו בונים תכנית להגשים את החלום ומתחילים לחסוך. וכך, כל חודש מוותרים על משהו ובמקום לקנות אותו שמים את הכסף בצד. דעו לכם, שיש סיכוי סביר שאחרי שנה יהיה כבר איזשהו סכום התחלתי ואם שנה אחת לא הספיקה אז עוד שנה ועוד, עד שיהיה מספיק. זה תלוי בנו וכמה אנחנו רוצים להגשים את החלום הזה.
אז לפי התמונה, בבורה בורה יש בעיקר שמש, מים שקופים, חול לבן ובתי מלון אקזוטיים. אז בורה בורה, חכי לי, שנה שנתיים ואני אצלך על החוף.
