"אני קם בשבע בבוקר כל יום, מקפיד על ספורט, מבצע תרגילי התעמלות, שוחה בים ורוכב על אופני שטח. 12 שעות בשבוע אני רוקד ריקודי עם. ביתר הזמן אני קורא עיתון וספרים ומבלה עם הנכדים. "הצעיר חסר המנוח" הוא אריה אלתר, בן 78, ניצול שואה מהעיירה סוון בצפון רומניה.
לאחרונה הוציא אלתר ספר עם סיפור חייו, סיפור קשה, על ילד בן 6, שראה את המוות מול העיניים. מחרתיים, ביום ראשון, ערב יום השואה, הוא יקרא מספרו על בימת היכל התרבות בנהריה בטקס העירוני, והוא מחכה לזה. "צריך להמשיך ולספר", הוא אומר.
בעיירה שבה גדל 85 אחוז היו יהודים. ב-1941 נלקח אביו לעבודות כפייה, חודשיים לאחר מכן גורש אריה הקטן, בן 6 בסך הכל, יחד עם אמו ושלושה מאחיו לטרנסניסטריה. הוא נזכר איך אמו נעלה את הבית, אוחזת בידיה בארבעה ילדים קטנים מסובבת את הראש ואומרת: "מי יודע אם נחזור לכאן". הם לא חזרו. היהודים רוכזו במרכז העיירה סמוך לתחנת הרכבת.
"היה גשם, היה קר. היתה המולה גדולה. אני זוכר צעקות, זירזו את היהודים לעלות לקרונות שהיו עמוסים באנשים. בעיקר זכורות לי הצעקות. נסענו לדורוחוי ושם העלו עוד אנשים. אחרי שעות של נסיעה העלו אותנו לגדות נהר הנייסטר. אנשים שקעו בבוץ. כאן נעלמו אחי הגדולים. יצחק היה בן 14, שלוימה היה בן 9. את יצחק פגשתי אחרי המלחמה, את שלוימה לא ראיתי עד 1949, אחרי מלחמת השחרור. לא ידעתי בכלל שהוא בחיים.
"אני זוכר שאמי אמרה לי 'תתפוס לי חזק בחצאית וביד השנייה תשמור על ראובן (רובין), אחי שהיה בן 3. נדחפנו לנהר. משני צידו עמדו ז'נדרמנים חמושים. מי שסטה הוחזר הוכה בקת הרובה. עד שהגענו להאנגר גדול. המשכנו ללכת בקור עד למוגילוב שהפכה לגטו סגור. רעב, קור, מחלות קשות, טיפוס. התפקיד שלי היה לעזור בפינוי הגוויות. אנשים מתו ברחוב, ואני ילד, לא ידעתי מה זה מוות בכלל. אני וראובן שרדנו יחד את כל השהות בגטו. בסוף המלחמה, הרעב הכניע את גופו, והוא נפטר בגיל 7. אמי, הינדה, ואחי נרצחו על ידי הצורר הגרמני.
"את שלוימה אחי מצאתי דרך התוכנית 'המדור לחיפוש קרובים'. הוא עבד במטעים של קיבוץ כפר דרום. באחת הנסיעות אמרו לו שאחיו מחפש אותו. כך שלוימה פגש את יצחק אחי הבכור ואחר כך הגיע לכפר הס לפגוש אותי. זו היתה פגישה מרגשת".
הילדים האבודים
הסיפור המזעזע שמגולל אלתר קשה לעיכול. הוא שרד את השואה ולאחר המלחמה חזר לדורוחוי. הוא וילדים רבים אחרים נקראו "הילדים האבודים". ריכזו אותם באולם גדול. לאחר שאביו השתחרר מהמלחמה נודע לו אשתו נרצחה. מאוחר יותר התחתן שוב. אלתר מספר כי זירזו את כולם להקים משפחות חדשות, לצמוח מתוך האובדן. אביו התחתן עם רחל, שלה היו שתי בנות: הינה ושיינה. רחל היתה לו כאמא ונולדה לו אחות, שרה. מהר מאוד גם אחיותיו החורגות התחתנו. הינה ילדה את בלומה, שלימים הפכה לאשתו של אלתר.
לאלתר ולבלומה נולדו שלושה ילדים ולהם 10 נכדים. לארץ הגיע ב-1948, בגיל 12, עם עליית הנוער ונשלח לאימוץ אצל משפחה בכפר הס. ב-1953 התגייס לצבא ועבר את כל מלחמות ישראל. הוא שירת בגבעתי ונפצע במלחמת לבנון השנייה. לנהריה הגיע בשנת 1951. מאוחר יותר גם אביו ואשתו הגיעו לנהריה, ואלתר נקרא לעזור בקליטתם. "בנהריה שיכנו אותנו באוהלים. שמונה נפשות באוהל אחד. הקמנו את האוהל על שפת נחל הגעתון מול בניין המשטרה כיום. קיבלנו מעדר והיינו צריכים לנכש את השטח מעשבים. לאחר מכן הועברנו לצריפי פח. בהמשך עבדנו וגייסנו 1500 לירות וקנינו דירה מעמידר".
אלתר היה שחקן כדורגל בהפועל נהריה. הוא ניגן במפוחית, עבד בשבי ציון וחרש את האדמות עם טרקטור. במשך שנים עבד במאפיית שלומי, שבה היה שותף עד שנסגרה בשנות ה-80. אז נכנס לעבודה במפעל זוגלובק ופרש לגמלאות בשנת 2001. עם הפרישה לגמלאות עלו וצפו שוב הזיכרונות מהשואה.
"כל החיים עבדתי קשה מאוד קשה. הדעה הרווחת היתה שעל השואה לא מדברים. זה היה ונשכח. הרבה הדחקה. רק בעשור האחרון העזו ניצולי השואה לדבר על מה שקרה להם. מעולם לא סיפרתי לילדי את שעברתי. אחי שלוימה עד היום אומר לי שיש חומה מול העיניים, הכל מעורפל, הוא לא זוכר כלום. הייתי צריך לדאוג למשפחה לפרנסה. אנחנו אנשים שחונכנו על עבודה. אבל כשפרשתי לגמלאות, ופתאום היה לי זמן, חזרו אלי התמונות הנוראיות מאז. הצעקות, הפחדים, איך שהתגנבנו לחפש אוכל של בעלי חיים רק כדי לשרוד. תמונה שלא עוזבת אותי היא מותה של אמי. כשהייתי בן 8, נקראתי על ידי יהודי זקן לחדר, ואז ראיתי את אמא שלי מונחת שם מתה. הוא הוריד את הסדין ואני פרצתי בבכי, בצרחות, ולקחו אותה בעגלה. רציתי לחבק אותה ולא נתנו לי. הצרחות האלה… לא ידעתי מה זה מוות ופתאום ראיתי את אמא שלי עירומה ומתה. אני מסתכל היום על הנכדים שלי, יש להם הכל – אוכל ומה שהם רוצים. אני בגיל 6 הייתי מבוגר. הייתי צריך לשמור על אח שלי. אני חולם הרבה על הקטע הזה".
לספר את הסיפור
לפני שנתיים הצטרף אלתר לעמותת עמך, הפועלת בסניף נהריה. הוא קיבל חונך מתנדב שבמשך חודשים תיעד את סיפור חייו, שהפך בסופו של דבר לספר. "אני נעזר בטיפול ותמיכה של עמך. זה עוזר לי מאוד. המטרה שלי שהסיפור שלי יעבור הלאה. לפני שנה הייתי בטיול שורשים עם ילדי בעיר הולדתי. מה נשאר מרומניה? שום דבר. המקומיים מספרים שאחרי שהיהודים עזבו, לא נשאר להם מה לאכול. אני מאשים את כל אירופה בשואה. היהודים ניהלו את הכלכלה בכל התחומים, ומה עשו בתמורה? רצחו אותם. תראו מה קורה באו"ם, מה קורה לצעירים היום, רק אתמול רצחו אותנו בגרמניה, והיהודים כבר נוסעים לסיר הבשר. אני לעולם לא אדרוך על אדמת גרמניה. כשאני רואה פרצוף גרמני או מגפיים שמזכירים לי נעלי אס אס, אני מקבל סחרחורת. מיד עולה התמונה של נאצי עם מכנסי גולף ומקל ביד, מכה יהודי".
עמותת עמך בשביל ניצולי השואה
למרות מספרם ההולך וקטן של ניצולי השואה, הולכת וגוברת המודעות שלהם ושל בני משפחתם לחשיבות של הטיפול הפסיכולוגי, דווקא בגיל המאוחר. "עמך" עמותה ארצית המטפלת בניצולי שואה ובדורות ההמשך, פתחה את סניפה הצפוני בנהריה לפני חמש שנים במטרה להנגיש את הטיפול לניצולים הגרים בנהריה ובגליל המערבי.
דגנית מנהלת העמותה בנהריה: "היום אנחנו רואים עליה הולכת ומתמשכת בכמות הפונים אלינו. אם בעבר פנו מתוך מצוקה נפשית קשה ,לאחר אובדן בן/בת זוג או מחלה קשה הרי שהיום רבים גם הפונים מתוך רצון לברר לעצמם את עברם והשפעתו עליהם כיום. בעמך אנחנו מקיימים קב' של תמיכה חברתית, טיפול פסיכולוגי , ומעקב פסיכיאטרי . בנוסף מתנדבים כותבים את סיפור החיים של ניצולי שואה שבחרו בכך והסיפור מודפס בחוברת כרומו יפה עם צילומים.
ניתן לפנות לעמותת עמך, רחוב לוחמי הגטאות 8 נהריה, בטל': 6665566- 04
