fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178237 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

ריקוד המהפכה

ביום שלישי תעלה סיוואר עבליני מתרשיחא על בימת שבוע המחול הבינלאומי בירושלים עם יצירתה "אל-חמרה", שבה היא מבטאת את הקונפליקט שבו גדלה בחברה הערבית ומעלה זיכרונות לא קלים מילדותה במחיצת יהודים. אנשי מקצוע בעולם המחול צופים לה עתיד מזהיר

סיוואר עבליני, ערבייה נוצרייה בת 22 מתרשיחא, מסומנת כדבר הגדול הבא בעולם המחול. היום, שישי, ייפתח שבוע המחול הבינלאומי 2014 בירושלים, ועבליני תופיע שם לפני קהל גדול ועשרות מנהלי בתי מחול ופסטיבלים בינלאומיים.

בימים אלה היא מסיימת תואר ראשון במחול באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים, דיקנט האקדמיה המליצה עליה למארגני שבוע המחול וביום שלישי היא תופיע בו עם יצירתה De La Alhamra – מדובר בהישג בלתי רגיל ואנשי מקצוע צופים לה עתיד מזהיר. סיוואר עבליני, כפירוש שמה, היא צמיד זהב. עדינה ושקטה, יוצרת ואמנית, שרוצה להגשים את חלום חייה בעולם הריקוד. ארבע שנים של לימודי מחול הסתיימו, והיא חזרה לפינה השקטה שלה בתרשיחא.

עבליני היא בת בכורה לרימונד וסאוסאן. אביה עובד בבנק בכפר ואמה מורה לאנגלית. כשהעייתה בת 6, הוריה מילאו את בקשתה ורשמו אותה ללימודי מחול בקיבוץ געתון. עד כיתה י"ב היא למדה מחול לצד לימודיה בתיכון במגמת מדעים. היא מעידה על עצמה, כי הייתה תלמידה טובה מאוד ויכלה ללמוד כמעט כל מקצוע אפשרי כמו פסיכולוגיה, רוקחות ומדעים, אבל היא, בגיבוי מלא של הוריה, החליטה ללמוד ולעסוק בתחום הכי יקר לליבה, שייתן לה טעם לחיים, כדבריה.

בחברה הערבית זה לא פשוט להיות רקדנית וביצירה שלה היא מעלה, באמצעות הריקוד, את הרגשות הכי אינטימיים לגבי הקונפליקט בו גדלה; את התסכול ואת חוסר השלווה. כיום היא גם מלמדת ריקוד ילדות במגזר הערבי, ובשבילה זו בהחלט סגירת מעגל.

סיוואר עבליני (צילום: לירון שאזו)
סיוואר עבליני (צילום: לירון שאזו)

סוגרת מעגל
"אני פשוט מכורה לריקוד. זה התחיל מחוג בלט, אבל כיום אני רוקדת ומלמדת את כל הסגנונות. מעולם לא חשבתי שריקוד עבורי זה רק תחביב. גם כשניגשתי לאודישן ללימודים באקדמיה לא חשבתי על זה יותר מדי. כעת, אחרי ארבע שנים, יש לי מחשבות על תואר שני, אבל בינתיים אני נחה בבית. זה לא פשוט לחזור הביתה אחרי כל כך הרבה זמן, במיוחד אחרי שנים בירושלים, אבל תרשיחא הוא ללא ספק הבית שלי, פה נולדתי וכאן גדלתי, וכעת אני גם מלמדת ריקוד בסטודיו בכפר.

"מבחינתי, החברה הערבית נמצאת כעת בתחילתה של מהפכה. פתאום יש דרישה וחיפוש אחר מורות ערביות. בהתחלה התגובות לא היו חיוביות אמרו לי 'מה תעשי עם ריקוד'? זה לא נושא עם בשר כמו סיעוד או רוקחות, אבל הם לא הבינו שצריך הרבה חוכמה כדי ללמוד מחול. השנה קיבלתי הצעות ללמד גם במעונה וגם במצפה הילה. אני יכולה להעיד שללא הגיבוי של ההורים שלי והתמיכה שלהם לא הייתי מצליחה לעבור את זה לבד. בריקוד צריך יצירתיות, התמדה ומקצועיות". הגילוי המפתיע על עלביני הגיע מדיקנט האקדמיה נטע פולברמכר, שראתה את קטע הריקוד שביצעה במופע הסיום של שנה ד'. עבליני מספרת, כי פולברמכר ניגשה אליה, ביקשה טלפונים ואמרה לה שהיא רוצה להראות את הריקוד גם לאנשים מחוץ לאקדמיה.

עבליני: "הייתי מאוד מופתעת. הרכבתי ריקוד עוצמתי לסוף שנה. חודש לפני, לא היה לי כלל רעיון. לא רציתי ללכת למקום שגרתי והחלטתי להיות גיבורה בפעם האחרונה שאני עולה על במה. הריקוד (De La Alhamra) מתבסס על שיר ידוע של ניזאר קבאני, משורר לבנוני, אחד המוערכים בתרבות הערבית. השיר נקרא 'אל חמרה' ומספר סיפור על ארמון בגראנדה שבנוי עם אבנים שהצבע שלהן אדום כצבע החמרה. בארמון פוגש גבר בחורה יפה צרפתייה ואז מתפתח דו שיח. הוא מתאהב בה, ביופי שלה, בעיניים ובשיער. כל השיר מתאר יופי ערבי. התחברתי לשיר מהמורשת שלי וההיסטוריה שלי, מסע חיים הזה של מגורים בתרשיחא מול המתיחות הגדולה בירושלים. הצלחתי לבטא בו את זיכרונות הילדות שלי".

זיכרונות לא קלים
עבליני החליטה שהיא מתרכזת ביצירתה בזיכרונות ילדותה, מה שלא היה פשוט עבורה, וגם היום כשהיא מדברת על כך, רואים שהיא נרגשת. "זה מציק לי 22 שנים. מכיתה א', בחוג לריקוד, תמיד הייתי מבודדת בגלל שאני ערבייה. לא הבנתי את השפה, תמיד חיקיתי את המורה. הבנות לא היו מסכימות להיות איתי בזוגות או בקבוצה. לפעמים אפילו היו עושים לי אצבע משולשת מאחורי הגב.מ יום אחד הגעתי הביתה ושאלתי את אמא שלי 'מה זה האצבע השלישית ככה'? 'מה זה הסימן הזה' והיא נדהמה ושאלה 'מי עשה לך כזה'?.

"זו הייתה טראומה גדולה מאוד לילדה קטנה שהולכת לצד ובוכה. הריקוד מבטא את התסכול במדינה הזאת. הטראומה הזו גדלה איתי. גם באקדמיה רואים את זה. בשנה ג' התקבלתי לאנסמבל וגם שם הרגשתי שונה, למרות ששתי החברות הכי טובות שלי בכל התואר היו יהודיות והן מבינות את הכאב, כי גם להן כואב. באיזשהו שלב ניסיתי לשים את הרגשות בצד, אנחנו הרי אמורים להאמין בדו קיום, אבל זה קשה.

"בריקוד אני ממחישה את הרגשות. יש קטע שבו אני מתעוותת ומתפרעת. זה ריקוד קשה ואפילו בכיתי בחזרות. לקראת הסיום ניסיתי לשדר מסר אופטימי, גם אם הוא לא ממש נמצא שם. זה סיפור של מאבק שלא נגמר, שלא יכול לצאת בדיבור ובשום צורה אחרת, זה מייחד אותי ולא אנשים אחרים, אבל אני בחורה עם אומץ".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות