"אמרו לי שאי אפשר היה לזהות אותי"

עירית דורון אהבה לצחוק, אהבה להשתטות והיו לה אינספור תחביבים. היא חיה לה באושר בביתה בקיבוץ אילון עם שלושת ילדיה, שחר, עמית ורעות, משפחה חמה ומלאת חיים, וטיפחה קריירה בתחום הייצוא בתשלובת זוגלובק.

ב-28 ביולי 2008, בערב אחד ארור, נקטע הכל. דורון ירדה לתדלק את מכוניתה בתחנת הדלק בכניסה לקיבוצה והפכה ללפיד בוער. השבוע, ארבע שנים וחצי אחרי, דורון, בת 50, אשה מרשימה, גבוהה, נאה מאוד וחייכנית, משחזרת את מה שקרה בערב הנורא ההוא.

"אני זוכרת את עצמי נאמנה מאוד למקום העבודה שלי, תמיד ובכל מקום. הייתי נותנת מעצמי מעל ומעבר. עבדתי אז במפעל זוגלובק בתחום הייצוא. באותו היום נשארתי לעבוד מאוחר, היו לי כמה דברים לעשות. כשסיימתי, עליתי למכונית ונסעתי הביתה. בדרך עצרתי לתדלק. תמיד הייתי עצמאית, כל דבר שידעתי לעשות, עשיתי לבדי. גם בדלק. ידעתי לתדלק לבד, לא הייתי צריכה שיתדלקו בשבילי את הרכב.

"יצאתי מהרכב, דוממתי מנוע והכנסתי את הפיה לפתח משאבת התדלוק. שלפתי את כרטיס הוויזה שלי, הכנסתי אותו למכונה והתחלתי להקיש את מספר הזהות שלי. כשעברתי להקיש את מספר הרכב, הרגשתי פתאום, ברגע אחד, איך אני נשטפת בכמות מטורפת של בנזין. איש אחד שהיה במקום שמע אותי צורחת. הוא צעק לי להתרחק מהרכב. כעבור שנייה בערתי כולי. אותו אדם רץ אלי, ניסה לעזור כמה שיכול".

ראיתי בשר נא

מאז התאונה, יש לדורון לא מעט פלאשבקים מהאירוע. היא מתקשה לזכור את כל הפרטים. היא זוכרת את עצמה שרועה על הרצפה, מנסה להוריד ממנה את חולצתה הבוערת.

"הסתכלתי על עצמי, ראיתי בשר נא. באצבעות לא ראו עור. משכו אותי משם ופינו אותי לבית החולים. כל הדרך באמבולנס צרחתי נורא, השתנקתי מכאבים. אני זוכרת איך החובש ניסה להוריד לי את המכנסיים וצרחתי מכאבים". בדרך לבית החולים נהריה התדרדר מצבה של דורון והיא איבדה את הכרתה. לאחר שייצבו את מצבה, היא הועברה לבית החולים רמב"ם. חודשיים שכבה בלי הכרה במחלקה לטיפול נמרץ. את המציאות החדשה שנכפתה עליה, היא מתארת בבלוג שלה: "כל החיים שלנו אנחנו נמצאים במעין מרוץ שכזה. לא עוצרים לרגע לבדוק מה ניתן לשנות, איפה אפשר לתקן ואיפה כדאי להשקיע.

"אנחנו זורמים עם החיים, הם זורמים איתנו, מובילים אותנו. נכון, אנחנו יוצאים לבלות, מטיילים בארץ, בחיק המשפחה, נוסעים מדי פעם לחו"ל, הולכים לבית קפה או יוצאים לרקוד. אני מאוד אהבתי לרקוד. כל שישי בלילה יצאנו לרקוד עם חברים, עד השעות המאוחרות של הלילה. רקדתי את עצמי לדעת. כך גם החברים שלי. שותים, צוחקים, רוקדים. פשוט פורקים את כל המעמסה שאספנו איתנו במשך השבוע. ביום אחד של קיץ חם מאוד התהפך לו העולם".

שנתיים בחליפת לחץ

"כשהגעתי הביתה סוף-סוף לאילון, היו לי מלא צלקות. היתה לי מטפלת שעזרה לי במטלות בסיסיות. הכריחו אותי ללבוש חליפת לחץ במשך כשנתיים. צריך להיות עם החליפה הזו 23 שעות ביממה. מורידים אותה רק לשעה כדי להתקלח ולנוח קצת ממנה. כעבור שעה שוב לובשים אותה. היא מאוד הדוקה, קשה ללבוש ולהוריד אותה. יש אביזרים מיוחדים כדי להלביש אותה על הגוף. ביום הראשון נעמדתי מול המראה ובכיתי, במשך שעות, הייתי בהלם".

הכתבה המורחבת תתפרסם מחר (שישי) בעיתון "צפון -1"