בדיוק לפני שנה, ב-14 ביוני, טבע למוות במערת אכזיב ניסים ליזמי משלומי. ליזמי, בן 53 במותו, הותיר אחריו את רעייתו אילנה וארבעת ילדיהם. ביום שני השבוע, ימים ספורים לאחר אזכרת השנה, נחסמה מערכת אכזיב בסלעים גדולים על ידי רשות הטבע והגנים.
מערת אכזיב היא שמורת טבע שזכתה בחמש שנים האחרונות את הכינוי "מערת המוות". ארבעה בני אדם טבעו בה. בשנת 2010 טבעו בני הזוג אברהם ואדלה חודריאן מנהריה, כמה ימים לאחר מכן טבעה לוליטה זוניאשווילי מנהריה, נערה בת 16, ששחתה יחד עם חברתה. ליזמי היה הקורבן האחרון. רשות הטבע והגנים וגם עיריית נהריה ניסו במשך כל השנים למנוע כניסת מתרחצים ללגונה בקרבת המערה. בהתחלה הוצבו שלטים גדולים, אחר כך הותקנו רשתות ברזל, אך אלה התכלו במי המלח. למרות האזהרות, מתרחצים המשיכו לרחוץ בלגונה.
מוסדות התכנון ומשפחות חלק מהקורבנות התדיינו בבתי משפט גם בתביעות נזיקין שהוגשו ואף זכו לפיצוי כספי גבוה, אך עיקר המטרה היה למצוא את הדרך הטובה ביותר גם לשמור על הלגונה וגם שהיא לא תסכן יותר חיים. שומרי החופים התנגדו לסגירת הלגונה וכינו אותה "גזר דין מוות ללגונה", לבסוף, רשות הטבע והגנים החליטה כי חסימת המערה בסלעים טבעיים זה הפתרון היעיל יותר.
עברו למהדורה הדיגיטלית של "צפון -1"
חברים מגיל 15
ביום שני בבוקר שמעה אילנה ליזמי, אלמנתו של ניסים, שהגיעו מהרשות לחסום את המערה. בן רגע היא עזבה את עבודתה ונסעה, לראשונה מאז האסון, למקום שבו איבדה את בעלה. משפחת ליזמי מנהלת אורח חיים דתי. בני הזוג היו פוקדים את הלגונה מידי יום שישי במשך שלוש שנים רצופות, מספר שעות לפני כניסת השבת. על יום שישי הארור מספרת ליזמי: "הגענו בשלוש בצהריים, עוד לא הספקנו להיכנס למים. ניסים רק הכניס את רגליו לים ולידו עמד ילד. הסתובבתי לרגע, וניסים כבר לא היה. שאלתי את הילד איפה האיש שעמד כאן והוא הצביע על המערה. לפתע ראיתי אנשים רצים לסלעים ורצתי אחריהם. בשעה 16:00 אחרי הצהריים השתנו חיי. התעוררתי למציאות אחרת. בעלי נהרג.
"מי שהכיר את ניסים, יודע שהוא היה איש משפחה צנוע. הכרנו בגיל 15 ומאז אנחנו ביחד, תמיד אוחזים יד ביד. הוא עובד במפעל והיה בעל ואבא טוב. קבלנו אישור של הרב בשלומי לאחר הטביעה, וגופתו של ניסים נשלחה לבדיקה (לא נתיחה) שקבעה כי מת בטביעה. הגשתי תלונה במשטרה. אני רוצה לדעת שלא איבדנו אותו לחינם.
"מאז המקרה לא הלכתי לים או לבריכה, גם ילדיי לא הלכו. השבוע, כשהגעתי למערה הרגשתי אותו שם. כל התמונות רצו לי בראש. באותו הערב גם חזרתי למקום עם גיסתי שוב. אשה שעברה שם אמרה בקול: 'חבל שלא חסמו את המערה לפני, כך לא הייתי מאבדת את הדודים שלי', והיא כנראה התכוונה לזוג שטבע מנהריה.
"באותו הבוקר הגיעו גם קבוצה של תלמידים והסבירו להם על הסכנה. צריך להחדיר היטב את המודעות לסכנה, אני רק ישבתי והקשבתי. כשהמנוף הכניס אבן-אבן למים, גופי נכנס לרעידות ופרץ ממני בכי חסר מעצורים, הידיים רעדו. סגרתי מעגל ורציתי לדעת שלא סתם קברתי את בעלי. ידעתי שאת המקום הזה צריך לסגור.
"זו השנה הכי קשה בחיי. היינו זוג יונים. שכנות תמיד היו יושבות בספסל והיינו אומרים שלום לכולם. מאותו היום הן גם לא יושבות שם. הן אמרו לי 'אילנה, לא נוכל לראות אותך לבד, בשעה שהיית כאן עם ניסים. קרוב משפחה שלי אמר לי, 'אל תשאלי שאלות, כי אין תשובות. זה היה הגורל שלו'. הוא ייחסר לי לנצח".
אין אלטרנטיבה אחרת
עו"ד ערן בקר מנהריה שייצג את המשפחות חודריאן וזוניאשווילי מסר בתגובה: "שמחתי לשמוע כי המערה נסגרה על ידי סלעים טבעיים. לאורך כל הדרך טענתי במסגרת ההליכים המשפטיים ואף בתקשורת ובעיתון זה כי האלטרנטיבה הראויה ביותר לנטרל את מלכודת המוות שנשקפת מהמערה היא לסגור אותה באופן מלאכותי על ידי סלעים טבעיים. העובדה שהסורגים שהותקנו התכלו רק מעידה שהפתרון היה לא ראוי. אני שמח שבסופו של דבר הרשויות ובמיוחד רשות הטבע והגנים הפנימו כי זו האלטרנטיבה הנכונה".
רשות הטבע והגנים מסרה בתגובה: "עקב מקרים רבים של טביעה למוות במערה הוחלט לבצע חסימה".
