בית / שרון / זכרון יעקב / משחק מהבטן

משחק מהבטן

"לשמח אנשים זה סוג של שליחות", אומר השחקן ערן בן זאב. בן זאב, החתום על הצגות רבות, למבוגרים ולילדים, תכניות טלוויזיה וסרטי קולנוע, ומלמד תיאטרון, הוא בן 58, גרוש בזוגיות ואב לשלוש בנות, הוא אחיהם הצעיר של הפזמונאי, איש הרדיו והזמר דורי בן זאב ושל הפזמונאית והמחזאית חמוטל בן זאב. המשפחה מתרכזת באזור: דורי גר בבנימינה, חמוטל בזכרון יעקב, וערן מתגורר בשלוש השנים האחרונות במושב בית חנניה, ומעיד על עצמו שהוא היה ונשאר איש פרדס חנה-כרכור בלב ובנפש, ובהחלט רואה את עצמו חוזר אליה בעתיד: "עזבתי את תל אביב ב-1997 והגעתי לפרדס חנה, לפני שהפכה להיות מה שהיא היום. הייתי בין המגלים, כמו קולומבוס, ואז הייתה פה שאיבה שאני לא יכול להסביר אותה. המקום הפך לאבן שואבת של תרבות ואמנות ולמקום מאוד ייחודי שאני מאוד אוהב. אני רוצה לחזור למקום הזה, ומחשבה מולידה מעשה".

עם זאת, בשנים האחרונות הוא קשור גם לזכרון יעקב דרך הלימוד במגמת התיאטרון בתיכון המושבה, במוסף ללימוד בבית הספר הדמוקרטי שבילים בפרדס חנה, ועל העבודה בתיכון המושבה הוא מספר בהתלהבות גדולה, למרות שזו לא הייתה התוכנית המקורית. כפי שהוא מתאר: "נקלעתי להיות מורה, אבל עיקר עיסוקי כשחקן. אני חי את התיאטרון מבטן ומלידה. אבי, מרדכי בן זאב ז"ל, היה שחקן, ממקימי תיאטרון הקאמרי, תיאטרון חיפה וסמבטיון, ואבן דרך בתיאטרון הישראלי, ואמי, בתיה, הייתה מורה, ואני כיום מיזוג של השניים. דורי הוא בעסקי הבידור מאז שאני זוכר את עצמי, שחקן, זמר, איש רדיו ועוד. חמוטל, אחותי, הלכה לדרך שונה כפזמונאית, ואני די דחיתי את האופציה לעסוק בתחום הבמה. בתיכון הייתי שחקן כדורגל לא רע. שיחקתי במכבי חיפה. ואז הבנתי שחשוב לי משהו בנפש, שנאי מבקש משהו שאוכל להצחיק בו, לרגש בו, לגעת בו. הכדורגל לא היה כל החבילה. בשנות העשרים לחיי הייתה לי מחשבה כזאת: 'מה, רק בגלל שכל משפחתי באמנויות הבמה, גם אני אלך לשם?' ואז זה הכה בי: זה לא קשור לאיש אחר, המשחק פשוט מבעבע בתוכי. כך אני יכול לבטא את עצמי נכון יותר. חיפשתי משהו שיענה לי גם על צורך אינטלקטואלי וגם על צורך רגשי".

ערן בן זאב (צילום: הילה אייזינגר)
ערן בן זאב (צילום: הילה אייזינגר)

זה גם מה שהוא מנסה להנחיל כיום לתלמידים: שלא מספיק לעבוד רק דרך הראש. "אם הבטן לא עובדת, זה לא מצליח לגעת באף אחד. הניצחון הגדול שלי הוא כשהילדים משתוקקים פתאום לתחום. לא אחד ולא שניים מהם אמרו לי שהתיאטרון הוא שמביא אותם לבית הספר. אני מאמין שזה כלי לחיים שייתן להם ביטחון, חשיבה עצמאית, שיתוף פעולה, חברות ובחירה. על הבמה אתה צריך כל הזמן לבחור מה אתה רוצה לומר, ולא לדקלם טקסט. הילדים, שמכירים אותי דרך סדרות טלוויזיה כמו 'קופיקו', 'פיג'מות', 'החיים זה לא הכל' או 'סברי מרנן', מקבלים ממני מקצועיות ואוזן קשבת. בילדותי הייתי תלמיד מאוד חלש, ולא היה לי המורה האחד שיראה בי מעבר לציונים. כמורה, לקחתי בשתי הידיים את ההזדמנות להיות המורה שלא היה לי. אין לי תעודת הוראה, אבל התלמידים יודעים שאני תמיד זמין להם, בבית הספר ובטלפון, וההקשבה לילד היא אולי המפתח להוציא ממנו את הטוב. אני מרגיש שהתלמידים יודעים מאוד להעריך את זה. בשבוע שעבר הייתה לנו הפקת יב', והרגשתי שהיה לילדים מאוד חשוב לומר לי תודה בדרכם".

ובכל זאת, כאמור, גם כיום העיקר בחייו הוא המשחק. "זו דרך חיים. אין יום בחיי שבו אני לא מתעסק בתיאטרון. אני משתתף כיום בהצגה 'קנאביס', קומדיה פרועה ומצחיקה ביותר של התיאטרון העברי, על נושא מאוד אקטואלי. יש לי גם 'בייבי', מופע אימפרוביזציות ומשחקי תיאטרון שאני עושה ביחד עם ניר רום מתיאטרון החאן ויואב ברלב מתיאטרון חיפה. במופע יש גם תרגילים בסגנון 'של מי השורה הזאת'. אנחנו רצים איתו כבר 18 שנים, ובקרוב אנחנו נוסעים איתו לקהילה הישראלית בארה"ב, שהזמינה אותנו. זה כיף גדול, כי אף פעם אין לי מושג איך הערב יתחיל ואיך הוא יסתיים. אנחנו נותנים את עצמנו בידיים של הקהל, והוא אומר לנו איפה הוא רוצה שנהיה ומי נהיה. זה מאוד מאתגר, אתה לא בא למחזר משהו, אלא לחדש בכל פעם, והתקשורת בינינו כל כך משומנת, שאנחנו כמעט ולא נופלים, וגם את הנפילה אנחנו מקבלים באהבה ועולים מחדש. אנשים צוחקים עד דמעות במופע הזה".

ההומור, הוא אומר, הוא כלי חשוב גם בהוראה, שבה, כמו במשחק, אתה עומד מול קהל וצריך להיות מוכן לכל תרחיש, ובכלל בחיים. "שנים רבות עבדתי בערוץ הספורט, הגשתי שם תכניות, ובקלילות ודרך הכדורגל הבאתי את עצמי. זה תחום נוסף שאני בקיא בו, וגם הוא בעיניי בידור. אחת הצרות שלנו היא שאנחנו לוקחים את עצמנו יותר מדי ברצינות, וזה ניכר בתחום הזה: קללות, גזענות, אלימות – על שום מה ולמה? לדעת להפסיד זה גם חלק מהספורט.  תסתכל על עצמך רגע מהצד ותראה שזה לא עניין של חיים ומוות. הלוואי שהיה כאן קצת יותר הומור, גם בפוליטיקה, בממשלה. זה היה מפחית קצת יותר מהקבעונות. כולנו ילדים, והמשחק מלווה אותנו כל החיים. בלי חדוות המשחק אנחנו כבויים. אני מאוד מאמין בדברים קלילים, אבל לא בדיחות לשם בדיחות, אלא כאלה שרוצים לומר דרכם משהו. עם דברים מאוד כבדים אתה מרגיש איזה מסך, ולפעמים מרגיש גם מאוים. אם אתה מצליח להגיע לאמירה שלך דרך זווית של הומור, זה הדבר הטוב ביותר. אם הדברים נעשים בטוב טעם ובשום שכל, אין נושא שאי אפשר לצחוק עליו, ואם אתה אומר משהו עם חיוך על השפתיים,אפשר להקשיב לך". כדוגמא, הוא מביא את הסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני: "בסרט הזה אפשר לראות איך אפשר להסתכל מזווית של הומור ומשחק כדי להציל נפשות. נפשו של הילד בסרט ניצלת, ולגבי האבא – אם בסוף אתה מת, לפחות אתה צוחק עד הסוף".

ערן בו זאב (צילום: הילה אייזינגר)
ערן בו זאב (צילום: הילה אייזינגר)

חוץ מזה, בין השאר הוא משחק בהצגה "קוריולנוס", שביים איתי דורון, תושב זכרון יעקב, על פי מחזה של שקספיר, וזוכה להצלחה בפסטיבלים באירופה, וכמובן ממשיך לשתף פעולה עם אחיו ואחותו. "אני כותב דברים לתכנית הרדיו של דורי, 'בן זאב לסופשבוע', שמשודרת בכל יום שישי אחר הצהריים. אנחנו נפגשים לפחות פעם בשבוע וזה נמשך כבר כמה שנים, ואני מאוד גאה בזה, כי אני אוהב את התכנית. הקשר בין האחים מאוד מיוחד ויומיומי. חמוטל כתבה מחזות ששיחקתי בהם ודורי כתב להם מוזיקה. חמוטל כתבה את ההצגה האחרונה שאבא שלנו שיחק בה לפני מותו, 'חלם', ואני שיחקתי בה את אבא בצעירותו. היה מאוד מרגש לעלות לבמה עם זה".

"אני כל הזמן מחפש אתגרים, מאמין שאדם צריך להרחיב כל הזמן את המנעד שלו", הוא מסכם. "פחות מעניין אותי ללכת כל הזמן על קרקע יציבה ובטוחה ולהראות מה אני יודע. זה סבבה עד גיל מסוים, אבל היום אני מחפש מה אני יכול לתרום לתפקיד ומה הוא תורם לי. ב-27-28.3 אני עושה סדנת משחק מול מצלמה עם ילדים באולפני קלמנטינה במשמרות, עם הצלמת דפני עופר. היא תכלול 8 שעות, כשבחלק הראשון אימפרוביזציה ובחלק השני עבודה עם טקסט. מצלמת הקולנוע קולטת את החיים עצמם ואת היכולת שלך לדבר עם המצלמה בלי לשחק. לא צריך לשחק, אתה צריך להיות אתה. אני מחפש רגע של אמת, וכשאני מוצא אותו, אני מאוד שמח".

חמש שאלות עם ערן בן זאב

מודל להשראה: לאו מסי, שחקן הכדורגל הטוב בעולם, שעושה הכל בקלילות, מהירות, מחשבה ויצירתיות אין קץ.

מה לא תאכל לעולם? צפרדעים.

מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה קם בבוקר? שותה קפה שחור.

מה לא יודעים עליך? שיש לי קשר מדהים עם גרושתי, עד כדי כך שרבים בפרדס חנה כרכור אפילו לא שמו לב עדיין שנפרדנו לפני שש שנים, ועם העובדה שאני חי כיום בזוגיות מאושרת מאוד.

אם לא היית שחקן, מה היית עושה? הייתי מאמן כדורגל.

בדוק גם

חיים וניר והכלב שון. צילום רון קובי

חיים וניר שברו את הכוס: אנחנו ישראל החדשה

הם הכירו בצבא ומאז חולקים חיים זטלאוי וניר וסרמן 11 שנים של זוגיות, חתונה אזרחית בברלין ולפני חודש שברו את הכוס בטקס נישואין משולב מוטיבים יהודיים בנמל תל אביב. בשבוע הגאווה, מדברים השניים על מערכת יחסים ארוכה, על הרצון המשותף בילדים ועל חתונה שבנוסף לשמחה משפחתית יש בה גם אמירה חברתית.

בניין מועצת פרדס חנה כרכור (צילום: נירית שפאץ)

ורק ילדי פרדס חנה ימשיכו להזיע באולמות הספורט

הצעה ריאלית של חברת מועצת העיר פרדס חנה, איציק לב, להתקין מזגנים ומאווררים באולמות הספורט …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *