בית / שרון / פנאי שרון / מסע שמתחיל במילה אחת

מסע שמתחיל במילה אחת

חגית אלמקייס, בת 38, נשואה, הגיעה לפרדס חנה לפני חודשיים. אחרי שנחתה במושבה היא הביאה איתה את עולם הכתיבה ככלי תרפויטי, בעסק עצמאי שהקימה הנקרא "מסע במילים".

לפני שבוע היא העבירה סדנה לכתיבה אסוציאטיבית של מפגש אחד בבית בנגורה. השבוע, ביום רביעי, נפתחה סדנה בת עשרה מפגשים. לכבוד הפתיחה היא מסבירה על המקום העצום שיש לכתיבה בחייה, ועל המקום שהכתיבה – כלי זמין, זול ונגיש כל כך, שנשאר איכשהו סמוי מן העין עבור רובנו – יכולה לתפוס ככלי תרפויטי ומקדם שינויים בחיים. ודווקא כתיבה בעט, כמו פעם. אלמקייס, מנחת סדנאות ומטפלת באמצעות כתיבה וביבליותרפיה, היא גם עיתונאית פרילנסרית במגזינים שונים ("את", "פורבס מגזין") ועבדה שמונה שנים ב"מעריב".

"מאז שהייתי ילדה, אני כותבת", מספרת אלמקייס, "כילדה, הייתי ממלאת יומנים. עם השנים, כשבגרתי והתחלתי להתפרנס מהכתיבה כעיתונאית, הפסקתי לכתוב בעט על נייר והתחלתי לכתוב רק במחשב. הייתה לזה משמעות מכרעת. התרגלתי לכתוב רק כדי שאנשים יקראו ולא לעצמי. למרות שגם בכתיבה מסוג זה אדם מכניס משהו מעצמו, זה הרבה פחות אישי.

"לפני עשר שנים, בגיל 28, החלטתי שאני חוזרת לכתוב עם עט, על דפים. קניתי לעצמי כמתנת יום הולדת מחברת עם כריכה קשה והתחלתי לכתוב בה. במחשב כותבים בדרך כלל כדי שיבינו. יש לך מסך שמתריע לך אם יש לך שגיאות, והכול נשמר במחשב. כשאני כותבת במחברת, הרבה פעמים אני זורקת אותה אחרי שהנייר מילא את תפקידו".

החופש לכתוב
השינוי היה דרמטי ומשמעותי מבחינת אלמקייס. "גיליתי שאני עושה שוב את מה שעשיתי כילדה: נתתי לעצמי חופש לכתוב ביני לבין עצמי, ופתחתי למעשה דיאלוג פנימי עם עצמי", היא מספרת על מה שקרה בעקבות אותו שינוי, "מאז ועד היום אני לא מפסיקה לכתוב לעצמי. שנתיים אחרי נקודת הציון ההיא, כשהייתי בת 30, ישבתי לילה אחד, בעקבות ערב סוער מבחינה רגשית, כתבתי לעצמי, ובכתיבה שחררתי כעסים ורגשות שישבו לי על הלב. פתאום הבנתי מה אני עושה בכתיבה, המשכתי לכתוב מתוך מודעות וכתבתי סדנה לכתיבה אינטואיטיבית.

הבנתי שהכתיבה היא כלי חזק. כשחושבים מחשבות, הרבה פעמים הן מסתובבות במעגלים, וממשיכים לחפור כמו תקליט שבור שחוזר על עצמו. בכתיבה יש משהו שפורץ את המעגל. בהתחלה כותבים שוב ושוב את אותו עניין, אבל אם מתמידים ופורצים את המקום הזה, נפתח משהו ומגיעים לתובנות תוך כדי תנועה הלאה. כיום, כל בוקר אני כותבת לעצמי במשך חצי שעה. זה הפך להרגל. אני מעלה על הכתב מחשבות בוקר, חלומות, בונה לעצמי את היום ככה. בימים שבהם אני לא כותבת בבוקר, אני יכולה לראות את הבדל בדרך שבה היום שלי נראה אחר כך. לכן אני מוכנה להילחם על הכתיבה בבוקר. זאת המחויבות שלי לעצמי. זה עוזר להתמודד עם השדים והקולות שמסתובבים לכל אחד מאיתנו בראש".

לסיפור המלא, עברו למהדורה הדיגיטלית של עיתון "כל הפרדס"

חגית אלמקייס (צילום: עידו רוזנטל)
חגית אלמקייס (צילום: עידו רוזנטל)

בדוק גם

מיכל נווה אור בפעולה (צילום: עוזי פורת)

"היום מוצאים דרך שבה הילד יהיה שותף בחיי הקהילה"

האביב מתקדם לקראת הקיץ, החופש הגדול מתקרב, ושנת הלימודים הבאה מבצבצת אחריו. נושא המוכנות לכיתה …

פוקימון אחרי הניתוח (צילום: פרטי)

בפרדס חנה מתעלמים מהחוק האוסר לשחרר כלבים בשטחים ציבורים

במדינת שראל יש חוק האוסר על שחרורם של כלבים במרחב הציבורי ולבדם. אך בפרדס חנה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *