יום רביעי , אוקטובר 17 2018
בית / שרון / חדשות שרון / כיכר הגעגועים
כיכר הגעגועים (צילום: אלה פאוסט)
כיכר הגעגועים (צילום: אלה פאוסט)

כיכר הגעגועים

בחודש שעבר נפתח הוואדי בפרדס חנה בפעם השלישית לאירוע שכולו געגועים וחיבור אנושי דרך הגעגועים. סיפורים של אנשים מכל הגילאים, המספרים למה הם מתגעגעים, נתלו בוואדי, ותושבים בני כל הגילאים הגיעו, קראו את הטקסטים, ישבו למעגלי שיתוף בנושאים שונים ולמעגלי מפגש בין דורי, כשבני גיל הזהב מספרים והילדים והצעירים מקשיבים וגם משתפים, ופער הגילים לא יוצר זרות אלא להיפך, מפרה ומקרב. לצד המעגלים והגעגועים. התקיימו משחקי רחוב של פעם ופעילויות יצירה לילדים, שנועדו לתת לגעגוע צבע וצורה. את האירוע יזמה והרימה גיל עמנואל, תושבת פרדס חנה, שמבחינתה הגעגועים הם נכס.

"בעידן בו המסכים והסמארטפונים מאפשרים קשר בין אנשים רחוקים נוצרה במקביל התרחקות מאנשים קרובים, מחסור במפגש אנושי ובמערכות יחסים עמוקות, וגובר הגעגוע למפגש ממשי, לתשומת לב מלאה ולפשטות של פעם", אומרת עמנואל, בת 44, נשואה ואמא לארבעה, מטפלת בשילוב אמנויות במקצועה, ותושבת פרדס חנה. "לפני 12 שנים, במלחמת לבנון השנייה, הרגשתי לראשונה איום קיומי, והפכתי מודעת יותר למצב, למה שקורה פה עם שכנינו. חשבתי: 'איזה רגש יכול לחבר בין בני אדם, גם בין אויבים?' בהתחלה חשבתי שהכול מתחיל מהכרה בכאב. כשאתה מכיר בכאב האישי שלך, אתה יכול להכיר בכאב האישי של האחר. אבל משהו במילה 'כאב' הרגיש לי ישיר מדי, וחשבתי על 'עצב' ו'תקוה'. בטקסט שקראתי נתקלתי במילה 'געגוע', והבנתי שאלה הרגש והתחושה שחיפשתי".

מה יש במילה געגוע? –"מקור המילה געגוע היא במילה 'גע', לגעת. הוא מכיל עצב וגם שמחה. הגעגוע הוא תמצית של עבר, הווה ועתיד. יש בו פוטנציאל מימוש. הוא ממלא את הלב לפעמים בתחושה טובה, נחמה, רוגע וחום, כשבאים במגע עם הרגש הטוב. עם זאת, הוא מתקשר גם לתחושת חסר, לתחושת החמצה ולכאב. לפעמים הגעגוע הוא למשהו שאפשר לשחזר ולממש, ולפעמים יש צער ועצב על משהו שאי אפשר לשחזר. במקרה כזה, אפשר להתגעגע למישהו או משהו שאיננו עוד, ולהחיות משהו רגשי, להתחמם לאורו, לצד הכאב על ההיעדרות הפיזית. אני, למשל, מרגישה לעיתים תחושת החמצה שהילדים שלי לא יזכו לפגוש את חוש ההומור האגדי של אבא שלי ז"ל, ואני מוצאת את עצמי מחקה אותו, כדי שהם יקבלו משהו ממנו ומהאיכות שלו שמתעוררת לחיים דרכי".

גיל עמנואל (צילום: נירית שפאץ)
גיל עמנואל (צילום: נירית שפאץ)

עמנואל התחילה לממש כבר אז את נושא הגעגועים. "עשיתי סדנאות לישראלים ופלשתינים במזרח ירושלים. בסדנה פיזרתי ריחות שונים בחלל ואמרתי למשתתפים: 'בואו נצוד זיכרון וגעגוע'. הם התהלכו בחדר והריחו. היה שם, למשל, ריח של טאלק שיכול להתקשר עם תינוק, היו ריחות של תבלינים ושל חפצים מסוימים שמעוררים אסוציאציות וזכרונות. חוש הריח מגיע לבלוטת האמיגדלה במוח ומעורר מקום מאוד אישי ואסוציאטיבי. כשהמשתתפים חזרו למעגל, לכל אחד מהם היה סיפור. במהלך הסדנה ראיתי איך הגעגוע הוא גשר לקרבה מהירה ועמוקה בין המשתתפים, ובסוף הסדנה כל אחד מהמשתתפים צייר את הביטוי שלו לגעגוע. אחד הפלשתינים סיפר על הבייביסיטר שהייתה לו, סמאיה, וצייר ציור של ילד שפותח את כפות ידיו וסמאיה עומדת מולו עם זרועות פרושות, רגע לפני חיבוק, וכתב על הדף: 'Only in her arms I could feel at home'. סמאיה כבר שנים רבות לא נוכחת בחייו, אבל האיכות הרגשית שחווה איתה ולא חווה עם אמו רוטטת ופועמת בגופו, האהבה והחום האנושי נחרטו בגופו ויכולים לשמש כמצפן לחיפוש בת זוג שיש בה האיכויות האלה. זה הקסם של הגעגוע, שיכול להתממש בצורות מפתיעות ולא צפויות".

כיכר הגעגועים (צילום: אלה פאוסט)
כיכר הגעגועים (צילום: אלה פאוסט)

היא עשתה עוד סדנאות, הכירה את רואי בעלה והתרכזה בהקמת משפחה בשנים הבאות. "ההורות הובילה אותי לרצות לחיות חיים יותר קהילתיים. רציתי להישאר עם הילדים שלי עד גיל יותר מאוחר, לא רציתי להיפרד מהם כי לא רציתי להתגעגע אליהם. ואז נסענו להודו, שם חזרתי לגעגוע ממקום יותר בינלאומי. עשיתי גם שם סדנאות, והיה מרתק לראות כמה הגעגוע מחבר בין אנשים מתרבויות שונות. אחד הגעגועים שריגשו אותי היה זה שביטאה אישה מפולין, נשואה עם שלושה ילדים, שאמרה בפשטות: 'אני מתגעגעת ללכת יד ביד עם בעלי'. יכולתי להזדהות עם זה: ההורות האינטנסיבית יוצרת מצב שבו הילדים באמצע, יש פחות זמן ל'ביחד' הזוגי, וכשכבר יש זמן, בני הזוג מאוד עייפים".

בהמשך ניסו עמנואל ובעלה להקים קהילה אקולוגית בפורטוגל. "זו הייתה תקופה מאוד קסומה ומלמדת. חיינו מוקפים בטבע, בבית אקולוגי ופשוט. לאורך המסע הזה, כל פעם שהרגשתי געגוע שרתי את השיר 'אם אתה בסביבה' ('כך נראית העיירה שלי…') של אריק סיני. התגעגעתי לאנשים שהם נוף ילדותי, לתחושת השייכות. היה לי גם חשוב שילדי יגדלו ליד הסבתא שלהם. יש בעולם המערבי נטייה להתעלם מהדדיות הקשר ההורי. בשבטים ברור שהצעירים דואגים למבוגרים, זו דרך האנושות. החברה היום משלמת לעובדים זרים שיטפלו בהם".

המשפחה חזרה לפרדס חנה, ועמנואל ניגשה להגשים את המימוש הפיזי של פרויקט הגעגוע דרך הקמת 'כיכר הגעגועים', מקום שיוצר גשר דרך הגעגוע לחיבור רב דורי ותרבותי, במטרה לחזק את תחושת המשמעות של משפחה ואת תחושת השייכות לקהילה ולמין האנושי. "דמיינתי מקום פיזי קבוע, שנבנה על ידי אדריכל וכולל מתחמים שמייצגים צורות שונות של געגוע, המסודרות בספירלה, עד לגעגוע העמוק ביותר. ידעתי שלכך דרוש תקציב מאוד גדול, ושהכניסה למתחם צריכה להיות חינם. יום אחד ראיתי בעיני רוחי את הגעגועים תלויים על חבלי כביסה בין העצים, ודמיינתי מפגש בין זקנה לילדוּת, שמממש משהו מהשבטיות. קשישים וילדים הם שתי אוכלוסיות שיש להן יותר זמן להיות בהוויה של האהבה. הילדים מחוברים מאוד לרגע ומביעים את הפגיעות שלהם, מחוברים לאמת יותר עמוקה, וגם אדם זקן מתרכך ומתחבר אליה. הזקנה והילדות הן חלק בלתי נפרד משבריריות הקיום האנושי. החלטתי להגשים את התכנית בשלב ראשון באירוע נקודתי בוואדי של פרדס חנה, בחוץ, במתחם נגיש לכל אדם. ב-9.9 קפצתי למים עם כיכר הגעגועים הראשונה. יצרתי קשר עם אנשים מבוגרים שפגשתי ברחוב ועם אנשים שפניתי אליהם בעקבות שיתוף שלהם בפייסבוק. מאז יצרתי שתי כיכרות געגועים נוספות. שמתי לב לכך שהפעילות הזאת מגבירה את יכולתי ליצור יותר מרחבים של אהבה עם הילדים שלי, כי אני יודעת שהזכרונות שאני יוצרת להם יהפכו בסוף לגעגועים. וזו גם חלק ממטרת הפרויקט: לגרום לנו לבחור בטוב, להבין את הכוח שיש לנו להשפיע על אדם ואיך זיכרון טוב יכול להזין אותך ולתת לך כוחות להמשך הדרך".

כיכר הגעגועים (צילום: אלה פאוסט)
כיכר הגעגועים (צילום: אלה פאוסט)

בכיכר האחרונה, בחודש שעבר, היה מעגל שיתוף בנושא שכול ואובדן. "אנחנו חיים במדינה שיש בה התייחסות לשכול רק בהקשר של יום הזיכרון, ויש הרבה אנשים שאיבדו את יקיריהם במחלות ותאונות, בגילאים שונים. המרחב של כיכר הגעגועים יכול לתת מקום מרפא לאותם אנשים שנופלים בין הכסאות עם השכול הפרטי שלהם, בתחושת ההחמצה והעצב שהם מרגישים ביחס לאדם שאיבדו, ולהתמקד גם בדברים הטובים שעשה ומי שהוא. הייתי רוצה שכיכר הגעגועים תהיה מקום קבוע מקום אליו האדם יכול להגיע ולקבל חיזוק לתחושותיו, הפגת בדידות והשראה מהדברים הטובים שהיו".

כחלק מהחזון הכולל, עמנואל חולמת על מרכז געגועים עולמי כאן בישראל, על פסטיבל געגוע ויום געגוע עולמי. לכל מי שרוצה לחלוק געגוע או להתעדכן על מועד כיכר הגעגועים הבאה, מומלץ להתעדכן בדף הפייסבוק "כיכר הגעגועים – The Longing Square".

בדוק גם

הקפטן הפצוע מוחמד פודי בבית החולים (צילום עצמי)

קפטן אסי גלבוע שבר את ידו, ייעדר חודשיים

אסי גלבוע: "הדבר האחרון שהיינו צריכים עכשיו זה שמוחמד פודי ייפצע"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *