לקראת יום הכיפורים ניגשתי לראיין את אבי. להבין מה קרה לו, לבני דורו, לבני דורנו מאז מלחמת יום הכיפורים. שני הורי נולדו ב-1949, הם נמנים עם מה שמכונה "דור המדינה": אנשים שנולדו ביחד עם המדינה והתבגרו במקביל לה. אבי, יצחק (איציק), עלה לארץ מפולין באמצע שנות ה-50 והתיישב עם משפחתו בגבעת המורה.
בימים ההם זו היתה ארץ קטנה שהמצעד הצבאי שנערך בה מדי שנה היה שיאו של יום העצמאות, עם כלכלה ותקשורת מאוד מרוסנות וממורכזות, אנשים שחיו בצניעות ושקיומה של המדינה עוד לא היה מובן מאליו עבורם, ותחומים עלומים רבים שהשתיקה יפה להם. אבי התגייס לשירות סדיר חודש אחרי מלחמת ששת הימים והקים משפחה שנתיים לפני מלחמת יום הכיפורים. לקראת שנות ה-70 הבשיל הלקט של המדינה בתוך עצמו, ב-73' הוא התפוצץ במפץ עז ומאז הוא שולח לכל עבר זרעים של שיח חופשי ופרוע הרבה יותר, תקשורת צינית הרבה יותר, פלורליזם רב יותר, כלכלה פרועה ושפע גדל לצד פערים.
מדינה קטנה מתחמקת מצרה
כשאני שואלת את אבי אם היה מחליף את ישראל של היום בישראל של אז, התשובה ידועה לי מראש, אחרי הכל אני מכירה אותו: "לא, ולא בגלל העוני ותנאי החיים הפשוטים, אלא בגלל החנקת הדמוקרטיה, שאדם בן דורי מתקשה לדמיין אותה". התקשורת כאן היתה כזאת שאבא שלי אמר "באנו לכאן ממדינה קומוניסטית, והעיתונות בישראל משקרת יותר מאשר במדינה קומוניסטית", כי דברים היו קורים מול עיניו והוא היה קורא גרסה שקרית לגמרי שלהם בעיתון באנו לכאן ממדינה קומוניסטית, והעיתונות בישראל משקרת יותר מאשר במדינה קומוניסטית", כי דברים היו קורים מול עיניו והוא היה קורא גרסה שקרית לגמרי שלהם בעיתון. מהדורות החדשות היו עוברות אישור, שכתוב ומחיקה, ביקורת של ממש לא היתה, וגם בעלי הטורים הציניים-הומוריסטיים, הקפידו שלא לבקר את הממשלה עצמה".
הסיפור המלא יתפרסם מחר (שישי) בעיתון "כל הפרדס"