"כאן זו התחנה האחרונה, שאחריה יש רק בית קברות או בית חולים פסיכיאטרי. האנשים שמגיעים אלינו באים מהתחתית. הם מגיעים בהזנחה טוטאלית, עם בגדים ישנים שהם לא יכולים להיפרד מהם ואחרי תקופות ארוכות בלי מקלחת, לפעמים חודשים ואפילו שנה שלמה. יש להם כאן אוכל כמה שהם רק רוצים, אבל תמיד הם מכינים לעצמם אחרי הארוחה עוד סנדוויץ', כי אולי מחר כבר לא יהיה. ככה הם התרגלו לעשות כשהם גרו ברחוב". כך מספר שי (שם בדוי), רכז המדריכים בהוסטל "הדרך לתקווה" שבשכונת נווה בחדרה.
חיים, המיועד לשיקום וטיפול בדיירי רחוב. הוא בן 42, נשוי ואב לשני ילדים קטנים. מכור לשעבר שנגמל מהרואין לפני 14 שנים. לפני שנגמל, גר ברחוב. "הייתי בן 28", הוא מספר, "אחרי מעצרים לא מעטים לאמא שלי נמאס. אבא תמיד אמר לה: 'אם לא תזרקי אותו החוצה, הוא בחיים לא ייגמל וישתקם'. בסופו של דבר זה מה שהיא עשתה". יומיים על מזרן חשוף במבנה נטוש הספיקו לו והוא החליט להיגמל. מאז הוא נקי וכבר שמונה שנים עובד בהוסטל. מדי בוקר הוא דואג להעיר ביחד עם המדריך התורן את 20 הדיירים הגרים בהוסטל, רובם אלכוהוליסטים לשעבר, מחלק להם תרופות וסיגריות ועורך להם שיחות קבוצתיות.
"אני משמש גם מדריך גמילה במחלקה לטיפול בהתמכרויות", הוא אומר, "אבל עם דיירי הרחוב זה אחרת, ההתמכרות הגדולה שלהם היא לרחוב ולחיים חסרי אחריות, איתם צריך לעבוד לאט".
מהתחתית לתקווה
את "הדרך לתקווה" פתחה והקימה לפני 11 שנה העובדת הסוציאלית מירי שעיר, בעלת תואר שני עם התמחות בתחום העבריינות וההתמכרויות. שעיר עובדת כבר 36 שנים בעיריית חדרה. בשנת 92' פתחה את המדור לטיפול בהתמכרויות ומאז היא מנהלת אותו. בהמשך פתחה את ההוסטל בסיוע עיריית חדרה ובפיקוח משרדי הבריאות והרווחה. מאז היא שם.
"הבחנתי שבקרב המתמכרים המגיעים לטיפול במחלקה, יש אוכלוסייה ייחודית של מכורים המסתובבים ברחובות עם שקית ניילון כשהם חסרי בית", היא אומרת, "ונאבקתי כדי להקים עבורם הוסטל למגורים ושיקום. כתבתי למשרד הרווחה, למשרד השיכון ולמי לא. בתחילה היתה לנו דירה במרכז העיר, אחר כך עברנו להוסטל הנוכחי שבנווה חיים".
הכתבה המורחבת תתפרסם מחר (שישי) בעיתון "חדשות חדרה"