שנת הלימודים רק התחילה וכבר התקשרה חברה וסיפרה שתלמידים הרביצו לילד שלה בבית הספר. "הוא רגיש וחלש", בכתה החברה, "גם בשנה שעברה הוא סבל מאלימות, כולם ניסו לעזור. המורה, המנהלת, ההורים של הילד המרביץ וכלום – אפס תוצאות".
עם יד על הלב, אני חייבת להגיד שאלימות בבית הספר (או בשעות אחרות) נגד הילדים שלי היא הדבר שהכי מפחיד אותי כאמא, לחשוב עליהם חוטפים מכות, או סובלים מאלימות מילולית כשהם "חשופים" ובודדים במערכה.
אחרי שהשיחה הסתיימה התחלתי לחפש דרכים לסייע לבן של אותה חברה. כמו במקרים אחרים הגעתי ממש במקרה לנח גרוס. הוא בן 45, תושב זכרון יעקב, אב לשתי בנות: אלה בת ה-18 ומאיה בת ה-13. גרוס מורה לאמנויות לחימה (A.C.T) ומטפל באמצעות שיטות לחימה בשילוב שיטת אלבאום. הוא אדם מרתק ורב גוני, נולד בארצות הברית ובגיל שנה עלה עם המשפחה לישראל.
בילדותו התגורר עם משפחתו בתל אביב ובגיל שש התחיל ללמוד אמנויות לחימה. "אני מניח שעבורי זה היה סוג של ויסות טוב. כילד עם הפרעות קשב לא מאובחנות, הג'ודו נתן לי מקום שאליו ויסתתי את הכעסים. אני מניח שאותן אנרגיות הרסניות היו מקבלות ביטוי הרסני ופוגעני אלמלא עסקתי בזה", הוא אומר, "אם אני מסתכל על הילדות שלי, בגדול, אני בעיקר זוכר דברים רעים. איכשהו חוויות שליליות נחרטו אצלי עמוק יותר מחוויות טובות".
כתבה: ענבר דותן
הסיפור המלא בעיתון "כל זכרון"
