לפני חמש שנים בן רביד לא יכול היה ללכת ברחובות מבלי שיעוט עליו גדוד מעריצות. הוא כיכב אז בסדרת הנוער "גאליס", וההיסטריה הייתה בשיאה, אבל גם הפרסום לא מנע מרביד לוותר על שאיפותיו. מאז, הוא סיים תואר במשפטים במכללה האקדמית נתניה, עבר התמחות באגף המשפטי של משרד החוץ ובשבוע הבא הוא יעלה על מטוס, בדרכו לכהן כשליח הסוכנות היהודית בקנדה, כי אלו הערכים שספג בבית.
הוא בן 28, מתגורר בקרית ביאליק ומגיל צעיר מאוד נחשב לפעיל חברתי בולט. בבחירות המוניציפליות האחרונות הוצב במקום השלישי בסיעת הצעירים, ורק מאות בודדות של קולות הפרידו בינו לבין מועצת העיר. הוא החליט להירשם ללימודי משפטים, ובדרך ניגש לאודישן והחל לככב בסדרת הנוער. לדבריו, כשהתקבל לתוכנית, הקפיד להודיע לכולם שבמרס 2017 הוא יוצא להתמחות.
"החלום שלי תמיד היה להגיע למשרד החוץ או בשער הראשי כדיפלומט או בשערים קטנים יותר דרך האגף המשפטי", הוא מספר, "התקבלתי להתמחות באגף המשפטי של משרד החוץ, במחלקת אמנות בינלאומיות ובמחלקה למשפט דיפלומטי ואזרחי. ההתמחות שעשיתי הייתה משפט ודיפלומטיה והייתה לי שנה מטורפת. עברתי לגור בירושלים, שכרתי דירה ממש ליד קריית הממשלה, כי ההתמחות הייתה תובענית, הרבה שעות עבודה, אבל היה מדהים, כי זכיתי לעבוד עם אנשים מקצועיים וגם להיות זבוב על הקיר בהתדיינות על סוגיות מדהימות. החלום הבינלאומי התחיל אצלי עוד בתיכון, כשהייתי בלהקת צעירי ביאליק, כשהרבה משלחות טסו לקהילות יהודיות בעולם. כבר אז החלטתי שקורס צוערים ועבודה במשרד החוץ זה חלום שאעבוד עליו, וכשלמדתי משפשטים הצלחתי לשלב בין השניים".
שדה קרב משמעותי
לפני כחודש ניגש רביד למבחני הלשכה, אך כמו רבים אחרים, לא עבר. "לא רציתי להיות עורך דין כל חיי, אם אעבור את המבחן להיות עורך דין זה יהיה זמני, כי העולם שאני שואף אליו זה העולם הדיפלומטי. לפני שנה החלטתי שאני מנסה להיות דיפלומט. רציתי לעשות שנה שנתיים בסוכנות היהודית, כי זה אומר לצבור ההיכרות עם הארגונים היהודיים. הזהות הישראלית הבינלאומית היא שדה קרב משמעותי שאם אתמקצע בו, אהיה דיפלומט יותר טוב כשאפנה למסלול הזה".
רביד עבר תהליך ארוך של מיונים וראיונות, ביניהם אפילו שיחות סקייפ עם המנהלים בקנדה. לדבריו, הייתה זו קבוצת האנשים הכי איכותית שפגש בחייו.
"אני חושב שהצורך שלנו בהסברה הוא בצפון אמריקה, כי יהדות ארה"ב היא השנייה בגודלה, במקום השלישי צרפת, וקנדה ממוקמת במקום הרביעי. כל מערכת היחסים בין צפון אמריקה לישראל בשנים האחרונות חווה קשיים, ספציפית בקנדה. במונטריאול יש קהילה של 100 אלף יהודים ואני הולך לעבוד מטעם ארגון 'הלל', שעובד עם הסוכנות ואחראי על הפעילות שעושים לסטודנטים בקמפוסים בכל צפון אמריקה. יש המון מה לעשות, הם מאוד פרו ישראלים, מאוד אוהבים ותומכים, הממשל תומך בנו הרבה שנים, קנדה היא אחת הידידות של ישראל ומצביעה לנו ביותר מ-90 אחוזים, יש שיתופי פעולה מאוד משמעותיים איתם, שזה משהו שהצלחתי להיחשף אליו במשרד החוץ. מצד שני, הקמפוסים שאגיע אליהם מאוד פוליטיים, לא רק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא באופן כללי הם מאוד אקטיביסטיים ואנחנו צריכים לתת את הטון ולחזק את הסטודנטים, שיבואו לישראל ל'תגלית' או ל'מסע' ואולי יום אחד יעשו עלייה. הסטודנטים שאני עומד לפגוש הם אנשי העסקים הבאים, חברי הממשלה והשרים הבאים שיתמכו בישראל, ואם מעכשיו נתחיל את הקשר, זה ישתלם לנו בדורות הבאים.
"הכל מבוסס על קשרים אישיים. לא שולחים אותי עם מסרים, אומרים לי ללכת ולהיות אני, כי הסיפור שלי ישראלי, הצבא, המשחק, כל מה שחוויתי בעולם, זו הדרך שלי להתקרב לאנשים אחרים. מערכת היחסים של הסטודנטים איתי תהיה הבסיס לטיב היחסים של אותם מנהיגי העתיד למדינת ישראל. זו גישה שאני מאוד מתחבר אליה".
אורז את החיים
בשבוע האחרון הוא בעיקר עסוק בלארוז את חייו לקראת המעבר למונטריאול, נפרד מהחברים ובני המשפחה ומחייו בישראל. "אני נוסע לשנה עד שלוש שנים", הוא אומר כשאני שואלת איך המשפחה שלו מרגישה עם המעבר, "ההורים והאחיות שלי יודעים שאלה החלומות שלי ושאצליח בהם. הם מאוד מאמינים בי, יש לי תמיכה מטורפת בבית. מצד שני, מהיום שסיפרתי לאמא שלי שאני מתמיין לדבר הזה, פתאום היא קולטת שזה קורה, אבל אל תדאגי, יש קו ישיר תל אביב למונטריאול, ואמא שלי עומדת להיות נוסעת קבועה. אני נותן למשפחה את הקרדיט על כל הערכים שספגתי בבית, הצטיידתי, סיימתי עם המטלות האקדמיות, עם התחביבים מהצד, ועכשיו אני יכול להתחיל לממש. אני מאמין שהקריירה שלי תהיה כל-כולה בשירות המדינה, ובעיניי, ללכת לשרת מחוץ למדינה הוא השירות הכי קשה בגלל ההקרבה, זה התפקיד שלי ואני חייב לעשות את זה".
כשלא הצליח להיכנס למועצת העיר בבחירות המוניציפליות, מינה אותו ראש עיריית קרית ביאליק אלי דוקורסקי לחבר הנהלה ברשת המתנ"סים בעיר, ולפני כשנה וחצי הוא מונה לתפקיד יו"ר ועדת תוכניות ותרבות של רשת המתנ"סים. בקנדה, הוא מתכוון להביא את העשייה הציבורית הישראלית לסטודנטים בקמפוסים של מונטריאול ולשתף אותם בפרויקטים ישראליים שונים. "זכיתי לעבוד עם חברי הנהלה ברשת המתנ"סים ועם הנהגת העיר על הרבה פרויקטים של תרבות. זה הזוי בגיל שלי להוביל תחום עם השפעה כל כך חשובה לקהלים בכל העיר, זה משהו שריגש אותי כל הזמן. לפני שבועיים כשהודעתי שאני מסיים את תפקידי בגלל השליחות, אלי דוקורסקי וארז בן נתן, מנכ"ל רשת המתנ"סים, מאוד פרגנו והודו לי. אני מעריך מאוד את האמון שנתנו לי, כי זה לא מובן מאליו שבשלב שאני רק בונה את חיי, קיבלתי כזו אחריות. במונטריאול אעשה הכל, כדי לחבר בין העבר שלי, קרית ביאליק, לבין ההווה שלי. אני לא יודע אם זה אפשרי אבל אני רוצה לעשות את החיבור החיובי הזה".
הקטע הבימתי בחייו אולי הסתיים, אבל העובדה שהוא על במות מגיל צעיר ובגיל 18 אפילו השתתף בסרט סטודנטים, מצאה חן גם בעיניי ראשי הסוכנות. "ברגע שהתקבלתי לסוכנות והם ראו שיש לי 31,700 עוקבים, הם התחילו לשאול שאלות. סיפרתי להם על התקופה שלי בעולם הילדים והנוער והם החליטו להרים את הכפפה, כי דרכי הם יכולים להגיע לעוד קהילות. הם החליטו לעשות 'מחוברים לשליחות' והתבקשתי לצלם את העזיבה. אני צריך לצלם את המזוודות, מסיבות הפרידה, המשפחה, הדמעות בנתב"ג, ההמראה והנחיתה, את כל הקיפול מהארץ. זה מגניב, בהתחלה היה לי קצת מוזר להרים מצלמה ולדבר אליה, אבל באיזשהו מקום היא הפכה להיות הפסיכולוגית שלי. אם פעם לא הבנתי איך עושים את זה עכשיו אני מתחיל להבין".
הוא שולף את הטלפון הנייד, מכוון אליי ואל דורון גולן הצלם ומסביר שהוא עומד לצלם סרטון ל"מחוברים לשליחות". בשבוע הבא הוא יצלם את סרטוני הדמעות, ההמראה והנחיתה ויתחיל את ההצגה החשובה בחייו, בחזית פעולות ההסברה הישראלית בקמפוסים במונטריאול. אתם מוזמנים לאחל לו בהצלחה.
