בזכות אורי

אורית קופרמן מקרית מוצקין הייתה ילדה שלא מצאה את מקומה במערכת החינוך. בהעדר כלים להתמודד עם בעיות רגשיות ולקויות למידה, באותם הימים, היא נפלטה ממוסדות חינוכיים. רק לאחר שבנה אורי אובחן כאוטיסט, היא הבינה שחסר לה הידע האקדמי ונרשמה ללימודי תואר ראשון בחינוך. במהלך הלימודים לתואר נרתמה לאגודת הסטודנטים במכללת הגליל המערבי והפכה לבולטת במיוחד. השנה היא סיימה את תפקידה והחלה את התואר השני באוניברסיטת חיפה.

קופרמן, 37, היא ילדה רביעית במשפחה של שישה ילדים. לאביה היה עסק עצמאי ואימה טיפלה בבית. "הייתי ילדה לא מובנת", היא אומרת, "היום, מערכת החינוך והחינוך ההורי הרבה יותר מודעים לקשיי ילדים ובתקופה שלי הייתה פחות מודעות, כך שהייתי ילדה מאוד לא מובנת וכעוסה, הייתי הילדה עם הפוטנציאל הלא ממומש. ההורים שלי השקיעו במורים פרטיים והיו מוכנים לתת לי הכל כדי שאצליח, אבל זה לא קרה".

בתוך הכאוס במערכת החינוך, את השליטה והסדר בחייה הצליחה לשאוב מעולם אמנויות הלחימה, בו השתלבה מכיתה ג' ועד י"ב. "זה היה מקום שנתן לי הרבה סדר. אני זוקפת הרבה לטובת החוג הזה, כי זה היה מקום שידעתי מה הסדר הנכון, החוג הזה היווה עבורי סוג של עוגן וגם מקום לתעל את כל הכעסים. הסנסאיי היה עבורי דמות מאוד משמעותית כשהתבגרתי".

"בואי נבריז"

היא צלחה את הלימודים היסודיים בבית הספר קורצ'אק והגיעה לאורט מוצקין, שם גילתה את ההברזות מהשיעורים. "בחיים לא אשכח את זה. היה שיעור תנ"ך ומישהי אמרה לי 'בואי נבריז'. שאלתי מה יעשו לנו, פחדתי. מה שעשינו כל הזמן הזה היה לשבת על המדרגות. זה פתח לי פתח, ומהר מאוד הפסקתי להיכנס לכיתה. הייתי מגיעה עם תיק וכרית בתוכו, כי היינו שוכבים על הדשא בזולה".

בסוף כיתה ט' היא נזרקה מאורט מוצקין ועברה לקיבוץ עין דור, בעמק, כילדת חוץ. "הייתי ילדה מרדנית וכעוסה שחושבת שכל העולם נגדה, כי העולם לא הבין אותי. היו איתי עוד שתי ילדות חוץ שנכנסו איתי ורק אני לא קיבלתי משפחה. בארבע כולם היו מסיימים את הלימודים והולכים למשפחות ואני הייתי נשארת לבד. הייתי עירונית שבאה להם לא טוב. הילדים היו חוזרים בעשר בלילה לישון. אחרי שלושה חודשים כאלה, ההורים שלי כבר ממש כעסו ונתנו לי משפחה, אישה גרושה ושני בנים גדולים. נורא שמחתי, אבל אז האמא אמרה שהיא לא רוצה אותי יותר, כי חדרתי לה לפרטיות".

גם משם נפלטה באמצע כיתה י' והיא מצאה את עצמה ללא מסגרת, מסתובבת כל היום בחוסר מעש. "ההורים שלי היו אבודים מכך שעוד גוף דחה אותי. הכעס שלי הצטבר והם היו מתוסכלים. הם מילאו אותי בהרבה חום ואהבה, זה כל מה שהם ידעו לתת, הם לא הבינו. אני חושבת שאם הייתי גדלה בעידן של היום, היו יודעים לאבחן את הקשיים הרגשיים ואת הפרעות הקשב שהיו לי. באותו השלב, המערכת הבינה את הקשיים, אבל אז, בשנות ה-80, עדיין הפילו את הקשיים על המשפחה. אמא שלי נלחמה עלי כמו לביאה אמיתית".

לקראת סוף השנה הסכימו באורט מוצקין להכניס אותה לשלוחה, שם למדו הנהלת חשבונות, אבל זה היה אחרי כמה חודשים, בהם הייתה ללא כל מסגרת. "מה שעשיתי להם שם", היא מחייכת, "יום אחד הגעתי יחפה ואיחרתי לשיעור. המורה שאלה איפה הנעליים ואמרתי לה שהם בבית, שאלתי אם יש חוק נגד זה. כל הזמן אמרו לי להיות עם האוזניות בשיעור, כדי שאני לא אפריע להם והם לא יפריעו לי. להפתעתם הרבה, עברתי את כל המבחנים בציונים גבוהים והציעו לי להישאר לכיתה י"א לבגרות חלקית או לחזור שוב על כיתה י' שוב בבגרות מלאה".

קופרמן לא הייתה מוכנה לחזור שוב על כיתה י' והתקבלה לכפר הירוק, על תנאי, שם הכירה את המורה שהשפיעה עליה יותר מכולם. "הייתה לי מורה מדהימה, אסתר סדן, והיא נתנה לי להיות אני, ושם השתניתי. גם לשם הגעתי מאוד כעוסה, ילדה ששומעת מטאליקה שנכנסה לקבוצה ששרים שירים של ארץ ישראל. שם חוויתי את ההתבגרות האמיתית שלי, לקחתי על עצמי יותר אחריות, הצטרפתי לעיתון בית הספר, לוועד הכיתה, מועצת השכבה, עשיתי את כל הפעילות החברתית שיכולתי לעשות. התחלתי להשתלב והייתי היחידה מבין כולם שקיבלה אישור לצאת להתנדב. לא סיימתי בגרות, כי למרות הכל ולמרות שאסתר האמינה בי, שאר המורים לא האמינו בי, אבל התבגרתי שם וצברתי חוויות לאורך הדרך. בקיבוץ, בהעדר משפחה, הסתובבתי עם המתנדבים והייתה אחת מברזיל שאמרה לי שאם אני רוצה לדפוק את המערכת, אני צריכה לדפוק אותה מבפנים. זה משפט שמלווה אותי עד היום. את רואה בעייתיות, תשני את הדברים מבפנים. זה היה משפט מכונן בחיים שלי".

שירות משמעותי

היא הצליחה להפתיע את כולם כשהתגייסה והפכה למש"קית קורסים בבית הספר למקצועות החי"ר בירוחם ועברה שירות משמעותי. כשהשתחררה, חשבה להתחיל ללמוד, נרשמה למכינה הקדם אקדמית באוניברסיטת חיפה וסיימה אותה בממוצע 98.

"החיים הובילו אותי לעבור לתל אביב, שם חייתי במשך תשע שנים את חיי הלילה, ביליתי, חוויתי, טעמתי, היה כיף. את אבא של בני, אורי, הכרתי בתקופה שכבר התחלתי למאוס בחיי הלילה. אחרי חיזור ארוך של שלושה חודשים, נתתי לו צ'אנס. היינו ביחד שנתיים, דיברנו על חתונה, אבל המשפחה שלו לא קיבלה אותי. הם דתיים ואני ליבראלית ולא התאמתי לצבע המשפחתי. נכנסתי להריון ולא התחתנו, כי אני חושבת שהמשפחה שלו הצליחה לערער אותו, אבל היינו ביחד. היה לי הריון מאוד קשה ומיד אחרי הברית, ארזתי את התיקים לאבא של אורי והוצאתי אותו מהבית".

כשבנה אורי, היום בן 7, היה בן שלושה חודשים, היא חזרה לקרית מוצקין והחלה שוב להסתגל לחיים בקצב הפריפריה. "לקראת גיל שנתיים וחצי הגננת אמרה לי שאורי לא משחק עם ילדים אחרים. נמצא בבועה משלו. אמרתי לה שהוא יגדל, אין לו אחים והוא לא יודע לשחק עם אחרים, אבל היא לחצה ולקחתי אותו לבדיקות. מצאו לו נוזלים באוזניים וביום של הניתוח כבר היה לו 50 אחוזי ירידה בשמיעה".

יומיים דיכאון

כשהיה אורי בן 3, המשיכה הגננת להתעקש שאין שיפור בהתנהגותו, למרות שהשמיעה, חזרה וקופרמן לקחה אותו לאחד הפרופסורים הנחשבים בחיפה, שאבחן אותו כאוטיסט. "לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כי לא ידעתי מה זה אוטיזם. הגעתי הביתה והתמוטטתי, לא ידעתי מה זה אומר. הייתי בטוחה שהוא יהיה תלוי בי כל החיים. יומיים הייתי בדיכאון במיטה ואז קמתי והחלטתי לעשות. צלצלתי לסטימצקי בקריון וביקשתי שישמרו לי כל ספר שמכיל את המילה אוטיזם. התחלתי לקרוא והבנתי שזה לא פתרון, כי אני לא יודעת להבין מה אני קוראת".

היא נרשמה למכללת הגליל המערבי, שם החלה ללמוד חינוך והתמחות בליקויי למידה. "אורי הוגדר כאוטיסט בינוני מוטורית, שפתית וחברתית. היום הוא מוגדר קל גבולי, כי הוא הצליח לרכוש מיומנויות מאוד גבוהות. במהלך הלימודים קיבלתי המון כלים, גם תיאורטיים וגם פרקטיים, שמאוד עזרו לי בבית. צוות המרצים שם מדהים. אחד מהם אפילו בא איתי לבית הספר של אורי, אבל לא רק הוא גם אחרים, קיבלתי מה שהייתי צריכה כדי להצליח, כמו הכלה, מקום לביטוי אישי, הייתי תלמידה ערנית".

את המעורבות הסטודנטיאלית שלה החלה כשהתעוררה בעיה באחד מהקורסים והיא, כנציגת הסטודנטים ניגשה לאגודה. מיד לאחר שהצליחה ליצור פשרה שהייתה מקובלת על שני הצדדים, ביקש ממנה יו"ר האגודה להישאר באגודה כדוברת. משם, הדרך לבחירות הבאות ולתפקיד היו"רית נראתה לה כמשהו ברור מאליו. "זה לא היה קל. זה אומר יותר שעות, התחלתי לחזור בלילה או מאוחר ורגשות אשם התחילו לכרסם בי. בכל יום הולדת שעשיתי לאורי תמיד הייתה מסיבה מפוצצת ילדים, אבל השנה היה לי וייב של 'הקיץ של אביה'. הגיעו רק שישה ילדים. בשביל אורי זה היה עולם ומלואו, אבל עבורי זו הייתה סטירת לחי, כי הבנתי שכל כך שקעתי בלימודים ובאגודה – שאמנם יש לי אמירה ואני מזיזה דברים, פתאום, אני לא רק פוטנציאל לא ממומש – אבל אני פוגעת בילד שלי, אני מזניחה אותו. אמרתי שאני עוזבת הכל ומשקיעה רק בו".

זה קרה בתקופה בה הגישה מועמדות לוועד המנהל של התאחדות הסטודנטים הארצית והחלה לאסוף תמיכה. היא הסירה את המועמדות והתכוונה להתפטר גם מתפקיד יו"ר האגודה, אך חבריה ללימודים הסבירו לה שהיא צריכה להישאר.

"אני לא יודעת כמה קשה לגדל אוטיסט, כי אין לי למה להשוות את זה. אומרים לי כל הכבוד ואני לא מבינה, כי אני אמא. לא היה לי ילד נורמטיבי ללא לקויות או תסמונות שאני יכולה להגיד מה יותר קל. הסתגלתי, לא יודעת להגיד אם זה קשה או קל".

השנה היא סיימה את התואר בהצטיינות והתקבלה באוקטובר האחרון לתואר שני באבחון וטיפול בלקויות למידה באוניברסיטת חיפה. "עברתי קדנציה מאוד סוערת פוליטית, לא היה קל. אני מרגישה שיכולתי להשיג הרבה יותר ממה שהשגתי בכל התחומים. יש בגליל המערבי קמפוס מאוד מיוחד, מחצית מהאוכלוסייה היא מהמגזר הערבי והמחצית השנייה היא יהודים, אין מעונות והאתגר העצום כיו"רית, בעיניי, היה לקחת סטודנטים וליצור להם זהות וזיקה לקמפוס, על אף שהם לא ישנים בו, וזה מאוד קשה. סטודנטים שבאים והולכים, קשה ליצור להם זיקה למקום. המטרות היו לאחד ולמצוא מכנה משותף לכל הסטודנטים. אני מרגישה שלא הצלחתי לממש את החזון שלי במלואו, אז קשה לי לשחרר, קשה לי להגיד 'אחריי המבול'. אני מרגישה שעל אף כל מה שחוויתי בשנה האחרונה בקמפוס, על כל הטלטלות שעברתי, אם הייתי יכולה לחשוב על דרך בה אוכל להמשיך לתת לאגודה, לא אפנה לה גב, לא לאגודה ולא לסטודנטים. אני לא ותרנית, קשה לי להרים ידיים, ואם אוכל לתת עוד, אתן, על אף שזה לא משכורת ותנאים ובחוץ אני יכולה להרוויח יותר. לא אשקר, הצעתי את עזרתי באוניברסיטת חיפה באגודה, יש שם מכונה משומנת היטב והצעתי את עזרתי, בטוח שאהיה זמינה עבורם אם יצטרכו".

צילומים: דורון גולן