את יום הולדתו ה-50, שצוין בשבת האחרונה, חגג ערן צור כמו שרק כוכב רוק יכול לחגוג: בהופעה גדולה במועדון הבארבי בתל אביב עם אורחים-חברים שווים במיוחד שניגנו ושרו איתו: קורין אלאל, גבע אלון, אלונה דניאל, שלומי שבן, נעם רותם ואחרים. לאחר ההופעה, שזכתה לתשבחות ברשת, חגיגות היומולדת המשיכו בישיבה בפאב עד ארבע בבוקר, לא מאורע צפוי לגמרי בגיל 50, ועוד ימשיכו בארוחה משפחתית "עם אמא, אחי וכל החמולה שלנו", כפי שצור אומר, ושבוע נופש בגליל.
חייבת להחמיא לך שאתה נראה מדהים לגילך, מעין נער רוק'נרול נצחי שכזה. זה הגנים או המקצוע?
"זה קשור גם לגנים אבל גם למקצוע שלי שיש בו נראות. אתה מופיע מול אנשים שמסתכלים, אז אכפת לך מאיך שאתה נראה. יש אנשי עסקים או רואי חשבון שאוכלים ארוחות צהריים דשנות, זה לא בתפריט שלי. אני עושה ספורט, מקפיד לא להזיק לעצמי במיוחד בגילי, אני רואה את זה גם אצל חברים שלי שעברו את גיל 50, תראי את ירמי קפלן שמבוגר ממני בכמה שנים והוא נראה נהדר. אני מאמין גם שאם אתה עושה מה שאתה אוהב, אתה לא מזדקן".
כמעט 30 שנה, היצירה של צור מלווה אותנו כמשורר רוק, מוזיקאי כותב ונגן. הוא בוגר בית הספר רימון, כתב והלחין עשרות שירים עבור עצמו ועבור זמרים אחרים, הוציא שבעה אלבומי סולו, ארבעה אלבומים במסגרת שיתופי פעולה, כתב לסרטים ולתיאטרון, ואפילו הוציא ספר לפני כ-10 שנים. די להזכיר בכמה משיריו שהפכו לנכס צאן ברזל כמו "תמונה אימפרסיוניסטית", "לילות של ירח מלא", "פרפרי תעתוע", "הוא והיא", "קיץ" ועוד.
הוא נשוי לאביטל ואב לשני בנים. בגיל 20 פלוס הגיע לעיר הגדולה תל אביב ונשאר שם, אבל השורשים נטועים חזק בקריות והזיכרונות משם צלולים.
הוא יליד קרית ביאליק, צור מספר שהייתה לו ילדות יפה למרות המורכבות של התקופה והסביבה. בשנים הראשונות, ברחוב הגפן, רוב שכניו היו ניצולי שואה ממזרח אירופה, כמו אביו, או כאלו שהצליחו לברוח לפני שהמלחמה פרצה: "כשאני נזכר בשכונה, הייתי מוקף בדברים לא פשוטים, הרבה ניצולי שואה, מקרים קשים מסביב, הבייביסיטר שלי הייתה מקורבנות ניסויי הזוועה של מנגלה, לא היו לה ילדים, אני הייתי מעין ילד חלופי בשבילה והיא הייתה מאוד קשורה אלי, אבל הייתה לה אובססיה של לאסוף חפצים, הבית שלה היה מפוצץ בכל מיני דברים".
בדיעבד, אתה שמח שגדלת בקריות?
"השנים הראשונות שבהן אבי היה חי והמשפחה הייתה יציבה, היו שנים יפות מאוד, אחר כך היה קשה יותר בלי אבא, אבל בסך הכל היה לי ילדות יפה, הייתה תחושה מסוימת של ביטחון, ללכת ברחוב בלי שההורים שלך מלווים אותך, ואם אני משווה לילדים שלי שגרים בתל אביב, אז בקרית ביאליק אפשר היה להסתובב יותר בחופשיות, אבל להגיד שזה היה לגמרי בטוח ונקי מכל מיני עניינים פליליים, זה לא נכון. אנשים נאבקו לשרוד כלכלית וחברתית".
כיום הוא מגיע לקריות אחת לשנה, לבקר את קבר אביו. אבל הוא לא התנתק מהן לגמרי, ודעה מוצקה יש לו גם בנושא זיהום האוויר: "היום כשאני צריך לעבור דרך ענני הזיהום של המפרץ, אני נזכר במיגרנות שהיו לי בשיעורי מתמטיקה, כשרוח מזרחית החדירה לנו את הזיהום לתוך הכיתה. זה בהחלט נותן ריח לזיכרונות. כילד לא ביקרתי את זה, אבל היום אני מאוד בעד המאבק של המתקוממים נגד הזיהום במפרץ וכל הכימיקלים והדברים המסוכנים שיש שם".
הראיון המלא יפורסם ביום שישי ב :"הד הקריות".
