לפני שנתיים נפטר שופט הכדורסל צביקה הובר, תושב קרית ביאליק. בן 63 היה במותו. בשנת 1994 עבר הובר תאונת דרכים קשה מאוד אותה שרד במזל גדול, אך נאלץ בגללה לפרוש מהתחום שכה אהב – שיפוט כדורסל. כשנפטר החליטה אלמנתו זיוה הובר, בעצה אחת עם שלושת הילדים: ורד, והתאומים אורן ודקלה לקיים טורניר כדורסל לזכרו. "חשבנו שזו תהיה הדרך הכי טובה והכי נכונה להנציח אותו. אם אפשר היה לשאול אותו, הוא לבטח היה מסכים לכך", אמרה זיוה לפני קצת יותר משנה. ואכן במלאת שנה למותו ארגנה המשפחה בפעם הראשונה טורניר כדורסל לזכרו.
נכחתי באותו אירוע. ההתרגשות של בני המשפחה הייתה גדולה והאירוע היה מכובד ומרגש. בחודשים האחרונים התארגנה המשפחה לקראת המשך מפעל ההנצחה. ברביעי שעבר התקיים האירוע בפעם השנייה באולם ע"ש דני ז"ק בקרית ביאליק. המשפחה לא חסכה וקיבלה את האורחים בחום. בני משפחה, קרובים, ידידים, אנשי כדורסל ומכרים נהנו לשוחח על כוס קפה וכיבוד, כשבמרכז ניצבה תמונה ענקית של צביקה הובר ז"ל במדי שופט כדורסל.
ההמשך היה בתוך האולם. ראשון הנואמים היה מ"מ ראש העיר יוסי דואק, שסיכם במשפט קצר: "הנצחה מכובדת, תודה רבה". בהמשך נשא דברים מזכ"ל איגוד הכדורסל בעבר, אבי סגל, שהיה ידיד קרוב של צביקה. "חבר יקר אתה חסר". אחריו נשא דברים שופט העבר ישראל ספיר, שהיה שותף של צביקה בשיפוט משחקים. בהמשך אחות של זיוה, ליאורה דניאל, סיפרה אנקדוטות מחיי המשפחה עם צביקה.
"סבא אתה גדול"
בהמשך התייצבו שישה מתשעת נכדיו של הובר, והקריאו דברים מרגשים במיוחד. למשל, "בזכותך כולנו אוהבים ספורט". בסיום אמרו יחדיו: "סבא אתה גדול". זיוה לא הסבירה, רק מאוחר יותר נודע לי כי החלק הזה של הנכדים היה ביוזמתם הבלעדית. הם ישבו יחדיו והכינו את קטעי הקריאה ללא עזרת המבוגרים.
אחרונה נשאה דברים זיוה, כשבתה הבכורה ורד, שניהלה את החלק הראשון של האירוע תמכה בה. מבחינתה של זיוה, צביקה שותף לערב, צופה בו ושמח. בהמשך הודתה לכל מי שנתן יד בארגון והיה שותף לאירוע. לעיריית קרית ביאליק שהעמידה את האולם, לקבוצות הפועל מעלות, למאמן הקבוצה זיו תבור, להפועל גוש זבולון ולמאמן אבי נניקשוילי, שהשתתפו במשחק ראווה ביניהם. ולא בכדי נבחרו שתי הקבוצות הללו כי צביקה גדל והתחנך בקיבוץ כפר גלעדי ולכן קבוצת עמק יזרעאל, שמאגדת את קבוצות העמק ממש התאימה למעמד, כמו גם הפועל מעלות, שנמצאת סמוך לגבול לבנון, כמו קרית שמונה, שבה התגורר צביקה עם משפחתו כמה שנים. בנוסף הודתה זיוה לאבי סגל, לכל השופטים, השניים ששפטו אליאס אבו ערב ונווה שרף ולאלה שהשתתפו במשחק הראווה. בחלק האחרון של הטקס הוקרן סרט בו שולבו קטעים קצרים מחייו של צביקה, רובם ככולם מתחום הספורט. סרט שנכנס עמוק ללב.
בתום הטקס פונה האולם וקבוצות הפועל מעלות והפועל גוש זבולון עלו למשחק ראווה. המשחק התנהל בצורה חברית, עם המון חיוכים. התוצאה ממש לא חשובה, אבל כדי לעשות סדר נציין שמעלות הובילה במחצית 12:25, ובמחצית השנייה כמעט התחולל מהפך. המשחק הסתיים בתוצאה 35:38 למעלות. למי אכפת. הסתיים בחיבוקים ולחיצות ידיים.
בהפסקת המשחק התקיים עוד משחק ראווה קצר בין נבחרת המשפחה עם: הבן אורן, הגיס עמירם דניאל, האחיינית ניצן דניאל, האחיין יותם דניאל והחתן בני מחלין. כולם בתלבושת אדומה, ולא בכדי, כי צביקה היה אוהד הפועל תל אביב וכל נכדיו אגב הלכו בדרכו. מולם התייצבה נבחרת השופטים, אבל המשפחה המאוחדת לא נתנה להם צ'אנס, בדיוק כמו בשנה שעברה, וניצחה 8:14. לכבודו של צביקה אהובם.
בתום המשחקים התקיים טקס סיום ומהלכו העניקה זיווה עם בני המשפחה מגנים וגביעים לאבי סגל, לשופטים, ולנציגי הקבוצות, ומדליות לכל השחקנים.
זה היה אירוע נפלא, וחשוב להדגיש, לא מעיק, לא היו סממנים של אבל, אלא של שמחה, חברות, אהבה ואחדות. כי צביקה ראה הכל מלמעלה והתמוגג.
