fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"אני עוף מוזר"

הפוקט הראשונה, העבודה עם עדי ברקן, האירוע הראשון שצילם ומשבר גיל ה-40 שעורר בו הרבה שאלות וחרטות * בגיל 50, הצלם רפי זוהר עושה חשבון נפש, כואב את מה שקורה לעולם הצילום ויודע שיום יבוא והוא ייאלץ לפנות את הבמה * תמונת חיים
רפי זוהר. צילום: דורון גולן

הצלם רפי זוהר חגג בתחילת השבוע יום הולדת 50, מה שגרם לו לשבת, זה שנים, לריאיון חושפני על הקריירה, החיים והמצלמה.

הוא נולד בקרית ביאליק, בן זקונים לחיים ואולגה ("אמא ממוצא מרוקאי, שאף אחד לא יודע עד היום מאיפה הגיע אליה השם"), ילד החמישי אחרי שלוש אחיות ואח.

"הייתי ילד מופרע", הוא נזכר בחיוך, "היה לי תחביב לפוצץ מנורות בידיים ולשבור את הידיים. הרופאה הייתה רואה אותי ושואלת אם אני רוצה גבס, רק שלא אשבור את היד. עד כיתה ו' היו לי 14 פעמים גבס על הידיים. הייתי ילד מפונק ברמות מטורפות, אם לשלושת אחיי הגדולים היה קשה, אחותי פינתה לי את הדרך".

לדבריו הוא לא ממש יודע איך להסביר את האהבה לצילום שהחלה בגיל מאוד צעיר. "בבר מצווה שלי ביקשתי מצלמה. אחי קנה לי מצלמת פוקט כתומה, משהו פרה-היסטורי. יש לי בחדר השינה תמונה בגודל מטר וחצי של הצלם הלמוט ניוטון, שצילם את תחנת הרכבת בניו יורק בשנת 1934, זה צילום בחשיפה ארוכה ומי שרואה אותה מתעלף, יש בה חדירות אור ודברים שאין היום. כל בוקר אני מסתכל על התמונה ונזכר מהו צילום פעם ומה היה הערך של צלם".

אחרי שקיבל את מצלמת הפוקט הכתומה, בימים בהם המצלמה הייתה דבר פחות זמין מהיום, הוא החל לצלם את החבר'ה בטיולים של "מחנות העולים" והיה מוכר את התמונות. "היה לי חוש מסחרי מאוד מפותח, הייתי מצלם את כולם ואחר כך היו מזמינים ממני תמונות. זה פתח לי דלתות, כי כל הבנות היו רצות אחריי שאצלם אותן, זה די עזר לי בגיל 13".

רפי זוהר. צילום: דורון גולן
רפי זוהר. צילום: דורון גולן

האסיסטנט של עדי ברקן

כשהיה רק בן 14 פתח הצלם עדי ברקן את הסטודיו שלו, בדיוק מתחת לבית של זוהר, בקרית ביאליק. "עבדתי אז בחופש הגדול במפעל, אבל בשבילי, צלם היה כמו בית כנסת, וכשעדי ברקן פתח מתחת לבית שלי, נכנסתי אליו ושאלתי אם הוא צריך עזרה בסטודיו. הוא אמר שיש מלא בלגן במחסן ושאסדר. הוא הלך לשעה, וכשחזר, ראה את כל החנות מסודרת והיה בשוק. התחלתי לעבוד אצלו ואחרי חצי שנה קניתי מצלמה מקצועית".

ההזדמנות המקצועית שלו לא איחרה להגיע. ב"הד הקריות" היה צורך לצלם מגזין בערב שבת. מכיוון שצלם המערכת דאז היה שומר שבת, פנה העיתון לברקן, שאמר להם לקחת את "הילד". "שלחו אותי עם אריה יאס לצלם בבריכת ביאליק, ובגיל 14 וחצי קיבלתי כתבת שער ב'הד הקריות'. זו הייתה טבילת האש, ושם נפתח לי עולם הצילום. עבדתי ב'הד הקריות' וניסיתי להתקבל למעריב לנוער, אבל ללא הצלחה. במקביל, התגלגלתי עם עדי לתחום האופנה, הייתי האסיסטנט שלו, כשהיה מצלם שערים ל'לאשה'".

חצי שנה לאחר מכן, כשהוא רק בן 15, נזרק זוהר לטבילת האש הראשונה שלו בעולם האירועים. "עדי שלח אותי לצלם בר מצווה, אני מגיע לאולם, ובעל האירוע שואל את צלם הווידאו איפה הצלם. הוא הצביע עליי, והאבא אמר: 'מה אתה מטומטם? הוא בגיל של הבן שלי'. צלם הווידאו אמר לו לא לדאוג וצילמתי את האירוע. כשהאבא הגיע לקחת את התמונות, הוא נכנס לסטודיו, פתח את האלבום, סגר אותו ויצא מהחנות. הלב שלי ירד לתחתונים, רציתי לברוח, אבל אחרי 10 דקות הוא חזר עם סלסילה ענקית של שוקולדים ואמר לי: 'קח. לא האמנתי שייצאו תמונות'".

זוהר התגייס לצה"ל, כשברקן וסגן אלוף נוסף הבטיחו לו שיישלף לתפקיד צלם צבאי. "אני מגיע לבקו"ם, קוראים לי ואני נכנס לקצין מיון ואומר לו שאני צלם צבאי. הוא אומר לי 'לא'. איזה תמים הייתי, אמרתי לו שתכף יתקשרו אליו להגיד לו שאני צלם צבאי. חיכיתי וחיכיתי, צלצלתי לעדי, אבל בסוף היום העלו אותי על האוטובוס, שנייה לפני שזרקו אותי לכלא. כל השירות הצבאי היה לי חלום לסיים ולחזור לצילום, אבל גם בצבא הייתי חי מהתמונות. צילמתי את החבר'ה ומכרתי לכל הגדוד, עשיתי פי שלושה מהמשכורת הצבאית שלי".

הוא השתחרר מהצבא והמשיך לעבוד אצל ברקן, עד שהחליט לטוס לארה"ב, עבד לתקופה במכירות פומביות וניסה את מזלו בצילום. כשהתקבל לעיתון "ישראל שלנו", חזר לישראל לחתונה של חברים ונשאר בארץ.

רפי זוהר. צילום: דורון גולן
רפי זוהר. צילום: דורון גולן

רצח ליד הקולנוע

את שירלי, אשתו, הכיר בצבא, כשהגיע לצלם מסיבת סיום של בית הספר בקרית מוצקין, ולאחר שחזר מארה"ב, התחתנו. "התחלתי לעבוד ב'כל הקריות', שהפך אחר כך ל'ערי המפרץ', עבדתי שם שמונה שנים. הכוח שהיה לך בתור צלם באותם הימים היה מדהים, כולם רצו שתצלם אותם, לא כמו היום. אנשים היו מחכים לעיתונים בחמישי בלילה, רק כדי לראות את עצמם ברכילות או בכתבה. היינו מורעלים ברמות הזויות להשיג את הצילום הבלעדי, כי לא הייתה טלוויזיה בכבלים, לא רדיו מקומי, כלום, רק עיתון. מרוב שהייתי מורעל, היה לי מכשיר האזנה למשטרה, בתקופה שיעקב בורובסקי היה מפקד המרחב ויהודה סולומון היה מפקד תחנת זבולון. היה רצח ליד קולנוע אורות במוצקין, אני מגיע בטיל על האופנוע, לפני המשטרה, ומצלם את הגופה. יהודה סולומון מגיע ואומר לי: 'אדון זוהר, איך הגעת לפני המשטרה?', אמרתי לו שעברתי במקרה. אחרי חודש המשטרה עשתה מפגש לכל העיתונאים עם סולומון ובורובסקי, ופתאום בורובסקי קם ואומר: 'הצלם רפי זוהר, נא לעמוד על הרגליים. תקשיב לי היטב מר זוהר, אם אתפוס את המכשיר שאתה מאזין בו למשטרה, אני עוצר אותך'. רציתי לקבור את עצמי אבל זו הייתה העבודה".

בשנת 1994 הוא קיבל את השער הראשון שלו בעיתון 'לאשה', בהתרגשות שהצלמים של היום לא יבינו לעולם. "זו הייתה התגשמות כל החלומות, אחד השיאים. יום אחד, זה היה ערב סוכות, אני מקבל טלפון מעורכת 'לאשה', שאומרת לי שבשבוע הבא אני מקבל את הזדמנות חיי, כתבת מגזין עם מלכות היופי בטבריה. הייתי בנהיגה, כמעט נפל לי ההגה, לא ישנתי שלושה ימים, רק דמיינתי איך אני מצלם. אחרי השער ההוא, עבדתי שנתיים וחצי ב'לאשה' והיו לי הרבה שערים".

אחרי שמונה, כשהרגיש זוהר שעולם העיתונות משתנה, החליט לעזוב. "הרגשתי שלעיתונות כבר אין מספיק כוח, ראיתי את כל התהליכים והחלטתי שזה מספיק. התחילו לחבר עיתונים ביחד, להעמיס עבודה ופרשתי".

הוא פתח את הסטודיו שלו בקרית ביאליק והביא לתחום צילום האירועים, את הזווית של צלם עיתונות.

בנימה אישית: לפני 15 שנה, כשהתחתנתי, ידעתי שרק רפי זוהר יצלם את החתונה שלי, כי רציתי משהו אחר. לא רציתי תמונות של אנשים מחייכים, רציתי פפראצי, תמונות טבעיות, וזו הייתה הייחודיות של זוהר. "הבאתי ראש של עיתונות לאירועים, עשיתי הרבה דברים שלא היו סטנדרטיים, שאולי נראו בזמנו 'זול' לצלמי האירועים, אבל לצלם חתן וכלה בשוק המלוכלך בעכו היה מגניב ושונה וזה מה שגרם לי להצליח. פעם יצאתי מאוחר מתל אביב עם זוג והיה חפץ חשוד בדרך. זה היה עידן הצילום בפילים. הייתי מצלם ולא ידעתי מה ייצא, וזה השוני העיקרי בין הצילום של אז להיום. עצרנו בקיסריה, בחושך מוחלט, והיו פנסים צבעוניים על הקירות. לקחתי את הזוג והתחלתי לצלם אותם עם התאורה הצבעונית. אחר כך הצלמים קנו פנסים צבעוניים, כדי להוציא תמונות כאלה. זה היה צילום שנעשה בפוקס ויצא מדהים. ניסיתי לצאת מהקיבוע של צילומים סטנדרטיים בחתונה, לאנשים היה קשה לקבל את זה, אבל הרבה אהבו, בעיקר הצעירים. הייתה תקופה שעשיתי גם אופנה, לא הרבה, כי נשאבתי לאירועים, זה ענף שדורש עבודה במשרה מלאה, חייתי את זה בצורה אינטנסיבית במשך 20 שנה כמעט, בצורה ששאבה לי הרבה מהחיים ולא שמתי לב. פתאום קלטתי שיש לי ילדים גדולים. אשתי אמרה לי לא מזמן, שהייתה תקופה שחייתי עם עצמי, לא ראיתי כלום מסביב, והיא צודקת. כשהבנתי את זה התחלתי לשנות את החיים".

רפי זוהר. צילום: דורון גולן
רפי זוהר. צילום: דורון גולן

משבר גיל ה-40

זוהר מתכוון למשבר גיל 40, שפקד אותו בגיל 37. "עצמאים ששקועים בקריירה ותוך כדי מתחתנים ועושים ילדים, לא שמים לב לזמן, החיים נעלמים להם. הייתי שקוע בלדאוג למשפחה, לפרנס, לא ראיתי כלום. כשהגעתי לנחלה מסוימת, התעוררתי והתחלתי לשאול את עצמי לאיפה נעלמו כל השנים. אצלי זה היה יותר קשה, יש לי אישה שאני צריך להוריד בפניה את הכובע, כי אחרי שהייתי מצלם אירועים, הייתי יוצא לבלות וחוזר בשש בבוקר. היא הייתה קמה לעבודה ואני הייתי הולך לישון, נפגשים בסופי שבוע. בשיא חוצפתי, בחופשים מהעבודה, הייתי טס לתאילנד לבד. היא כל הזמן תמכה בי והבינה את הצורך שלי והיום אני מודה לה".

העובדה ששירלי, אשתו, תמכה והייתה שם בשבילו, לא מנעה ממנו את משבר גיל הארבעים. "היה לי משבר נוראי. הייתיאומר לעצמי איך יכול להיות שאני בן 37, הרי אני בן 25. תהיתי איפה נעלמו לי השנים. 10 חודשים טמטמתי את שירלי, הייתי חסר סבלנות, לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי. כשנולד אילאי, הייתי בן 37, ורק אז הבנתי שאני אבא. היו לילות שהייתי יושב בבית מסתכל על הבנות ישנות ואומר לעצמי 'וואלה, אני אבא', אבל לא הייתי שם. קצת פחות מ-10 שנים שאני למען הילדים והמשפחה, מנסה להחזיר את כל מה שפספסתי. מי שנהנה מזה הכי הרבה זה הבן הקטן שלי, כי הבנות, פז וסהר, כבר גדולות".

לפני חמש שנים החליט לעלות שלב באבולוציה של החיים והוריד, להגדרתו, "את כל הלחצים מהנשמה". חלק מזה בא עם ההבנה שעליו לפנות את הדרך לדור הצעיר. "היום אני עובד הרבה יותר באיזי, הרבה פחות בלחץ. הבנתי שיש דור צעיר שנכנס לשוק ואני לא יכול להילחם בכל העולם, אז אני לוקח מה שיש. אני מטייל המון, הרבה טיולי ג'יפים, מנסה ליהנות, השלמתי עם עצמי, עם מי שאני, עם החיים. יכול להיות שתקופה מסוימת חייתי באשליה, בבלוף, שאני בנקודה שאף פעם לא תיעלם, אבל כשאתה מבין שזה לא יישאר לנצח, אתה מתאזן".

חלק מההשלמה של זוהר באה בעקבות השינויים הטכנולוגיים שלקחו את תחום הצילום שנות אור קדימה. "מבחינתי יש את הצילום בפילם ואת הדיגיטלי. כל בוקר אני רואה איפה היה צילום פעם, בצילום שתלוי לי מעל המיטה. כשהייתי בן 18 וחצי, למדתי בקאמרה אובסקורה תאורה. פעם, אם לא היית לומד צילום, לא יכולת לצלם. השינוי המשמעותי קרה במעבר לדיגיטלי, כל עולם הצילום חווה משבר. גם החברות הגדולות כמו קודאק נכחדו, כשהכל הפך לדיגיטלי. אחר כך הגיע עידן הטלפונים, שבכלל גמר את הצילום. פעם אנשים היו משתדלים להנציח את עצמם, להתרגש מלא לדעת איך התמונה יצאה. היית חוזר מחו"ל ועומד ליד חנות הצילום, מחכה לראות מה יצא מהתמונות. אנשים היו שומרים ואוספים את הזיכרונות, היום אנשים לא אוספים כלום, הכל בפייסבוק או באינסטגרם, וכשהם מחליפים טלפון, הם באוויר. מה יקרה ביום שבו הפייסבוק ייעלם, כל הזיכרונות ייעלמו. לך, בתור ילדה יש אלבומי תמונות, היום לילדים שלנו כמעט שאין.

"אני מוכן לקחת 10 אנשים ולבקש תמונה משפחתית מודפסת שצילמו בטיול. לא תהיה להם. אנשים מאבדים את הזיכרונות שלהם. גם אם זה נמצא על המחשב, אתה מאבד. במחשב זה נשאב פנימה ואתה לא זוכר את זה. היום, כשזוג מתחתן עד למחרת נגמר לו הריגוש, כי שולחים לו תמונות בפייסבוק וסרטונים. המהירות שזה קורה מעלימה את הריגוש. הכל פייק. אתה מצלם תמונה, מוריד תוכנה עושה את עצמך יפה, אין אמת בתמונות, שום דבר לא נשאר טבעי".

רפי זוהר. צילום: דורון גולן
רפי זוהר. צילום: דורון גולן

מכת המגנטים

דבר נוסף שקרה לעולם האירועים הוא צלמי המגנטים שהצטרפו בהמוניהם לתחום, רובם הגדול אפילו בלי ללמוד את המקצוע. "בהתחלה באמת היו כמה צלמים שלקחו את התחום ועבדו, אבל אז כל הילדים ראו כי טוב, קנו מצלמה ומדפסת והפכו לצלמי מגנטים. המטרה של המגנט היא מתנה לאורחים, אבל הם אמרו שאם הם מרוויח 200 שקלים למגנטים, הם יכולים להשתפשף, ללמוד לצלם ולהרוויח יותר. הם שברו את השוק במחירים, והחלו לקחת על עצמם אירועים. היו פערים בין צלמים טובים לצלמי ליגה נמוכה. כל השוק רווי בצלמים שהם לא צלמים, כי אם אשאל שאלה מקצועית, 90 אחוזים מהצלמים היום לא יידעו לענות. הם עושים צילומים אוטומטיים ורצים על 3000 תמונות כדי להוציא 400 טובות. ככה נראה הענף היום, הוא התרסק. אין הערכה למקצוע. שיא השיאים היה כשבא אלי ילד בן 3 באירוע ומבקש שאצלם אותו למגנט. כשאני אומר לו שאני לא צלם מגנטים, הוא מנפנף אותי עם היד, כאילו מה אתה שווה".

מה שמחזיק את זוהר בתחום, זו העובדה שעדיין יש אנשים מעטים שמעריכים עבודה טובה. הכסף משחק אצלו פחות תפקיד, יותר חשובה לו ההערכה שהוא מקבל, כי בשביל כסף, כבר מזמן לא היה נשאר שם. "בשלב מסוים אני רואה את עצמי עושה משהו אחר, כי התחום הזה הוא יחסית של צעירים. אני עוף מוזר, כל הצלמים מהדור שלי נכחדו. אולי במכירה אני לא קל, לא כל כך נחמד, אבל אחרי שאני מצלם אירוע הקונים נהיים חברים שלי. אני לא יכול להכחיש שזה עולם של צעירים יחסית, אמשוך עד כמה שאוכל, אבל יבוא היום שאצטרך לפנות את הבמה. זה כבוד להישאר השורד האחרון בענף, אבל כן, אצטרך ללכת. זה אחד הדברים שיכולים להוות אצלי את משבר גיל ה-50. אני לא פנטזיונר, אני עם הרגליים על הקרקע, לא משלה את עצמי יותר, כי אם חשבתי שזה לא ייגמר, זה נגמר. אני יודע שאעשה משהו שייתן לי יותר לנפש מאשר לכיס".

לא חוגג את סוכות

במשפחת זוהר לא חוגגים את סוכות. סבא של זוהר, שהיה קבלן במרוקו, עלה על פיגומים בחג, כחלק מצביעת הרחובות בלבן ונהרג כשהוא בן 36 בלבד. סבתו החליטה אז שהמשפחה לא תבנה סוכה. "כילד מאוד רציתי סוכה וגרנו בבית קרקע. בכיתה ו' הצלחתי לשכנע את סבתא שלי. אבא שלי בנה שלד של סוכה ויצא לעבודה. רצתי החוצה, עליתי על כיסא כדי לתלות את הבד והתהפכתי עם הכיסא, כשכל הגוף על היד שלי. העצם של המרפק ושל המפרק יצאו מהמקום והתהפכו. את הצעקה שלי אבא שלי שמע ממרחק של קילומטר. הוא רץ כמו מטורף, מצא אותי על הרצפה וישר לבית החולים. כבר כמעט הכניסו אותי לניתוח, אבל ברגע האחרון הרופא הצליח להפוך את העצם בחזרה למקום בלי ניתוח. הייתי חצי שנה בגבס והבנתי שאסור להתעסק עם החג הזה".

ואם זו לא הוכחה מספיקה שמשפחת זוהר לא צריכה לחגוג את החג, הסיפור הבא ימחיש זאת. כשהיה זוהר בן 41, צילם אירוע, יום לפני ערב סוכות, כשלפתע החל להרגיש כאבי בטן נוראיים. "לא הצלחתי לעבוד, היו לי כאבי תופת. בשעה עשר הבנתי שאני תכף גומר את החיים שלי. הבאתי צלם אחר. צלצלתי לגבי רחום והוא לקח אותי למר"מ. עשו לי בדיקת דם ואמרו לי שבתוך חצי שעה הכל נפתר. שלחו אותי לניתוח אפנדיציט בבית החולים, ומאז אני לא מתעסק עם סוכות, אני מקבל אותו באהבה".

צילומים: דורון גולן

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות