"אני לא יכול לסבול את זה שהרופאים דורשים שלא ניגע בך ללא כפפות. הם צודקים, אבל אני מוריד אותן, שם את ידי על ידך. ככל שהימים חולפים אני נוגע בך יותר. שם את ידי על מצחך, נוגע ברכות ברגלייך, מלטף את כתפיך, את שיערך, מנשק אותך במצח. התחלתי לגעת בך קצת כמו ילד קטן שנוגע באמו. ושוב אני אומר לעצמי שהמובן מאליו אינו טריוויאלי", כך ספד זוהר כוכבי לאמו, ריבה, וריגש את האנשים הרבים שבאו לחלוק לה כבוד בדרכה האחרונה. תורה ספוגה באהבה
בשבוע שעבר הלכה לעולמה המורה המיתולוגית לחינוך גופני מקרית ביאליק, ריבה כוכבי, בת 79 במותה. בעלה, שאול, כתב לה שיר אהבה לרגל חג השבועות, אך לא הספיק להקדיש לה אותו בשל אשפוזה. השיר הפך להספד על קברה. ילדיה זוהר, טל ואביב, ראש אמ"ן, ושלושת נכדיה התקשו להיפרד מהאשה שהפכה לדמות נערצת עוד בחייה. כאלף איש ליוו את ריבה בדרכה האחרונה, בהם גם הרמטכ"ל בני גנץ, אלופי המטה הכללי וצמרת מערכת הביטחון, תושבי הקריה, חברים ותיקים, בני משפחה ואנשי ציבור.
גם אלוף כוכבי ספד לאמו: "בתורה שלך, לכל אחד ואחד יש מקום מכובד. כיבדת אנשים ונלחמת על זכותם, היית רגישה להם וכלפיהם. שמרת על מקומם והגנת על חולשותיהם. היית רגישה לחוסר סובלנות, קומם אותך כל ביטוי של חוסר צדק, ויותר מכל היית רגישה לחלשים. הם תמיד צדו את עינייך ועוד יותר מכך את ליבך. כמחנכת טיפחת אותם, עודדת אותם, ובליווי צמוד ולא מופגן דחפת אותם ליישר קו ואולי, מי יודע יפתיעו ויבלטו.
"והם גמלו לך באהבה רבה. הם כמו כל תלמידיך, אהבו אותך אהבה גדולה. עבור כולם, לא היית מורה, היית מחנכת. לא היית עבורם אשה, היית עבורם דמות. ואת זו שאהבת יותר מכולם, והיא אותך, את יעל לקחתי לבת זוג. ואם לא היה די בשלל התכונות שלך כמחנכת, כאמא וכאדם, הופיעו עמית, נועם ומאיה והוציאו ממך כסבתא את פרי הביכורים המובחר ביותר, מלוא הטנא. הן היו כל עולמך וכך הן גם הרגישו. אהבתך אליהן לא ידעה גבול, ושיכורה מנוכחותן לא הבחנת כמה ממך מוטבע בהן. איתן בכל הזדמנות. בארץ ובחו"ל, בטקסים והופעות, מלווה, מלמדת, שרה להן או מרדימה אותן בשיר, בלחש.
"אני זוכר אותך לוחשת. קיבלתי ממך את התורה גם בלחישה. באותם לילות כשאת ואבא הייתם חוזרים בשעת ערב מאוחרת, והיית ניגשת אלי למיטה, ישן לכאורה, ומדברת אלי, ועלי ועלייך. אלה היו הלחישות המשמעותיות בחיי. ושוב חזרו הלחישות בשבועות האחרונים, הלכו וגברו, והשתלטו על השיחות. כוח הסבל שלך, האיפוק והכבוד, לא הרשו לך להקשות עלינו. משתהים בך הביטו בך הרופאים והצוות, גם הם הפכו לעדת מעריצים. הגוף שקע ואת נשארת זקופה. הגוף בגד ואת נשארת נאמנה להתנהגותך האצילה.
"ואתה שנתת בה רוח וחיים, ואתה שחדלת אותם, קבל את פניה. אתה שבמתן התורה ציווית אותנו להשתדלות, להיעשות אנשים יותר ערכיים, יותר טובים, יותר בני אנוש, מקבל תחת כנפייך את הדוגמא הכי קרובה למה שאליו התכוונת. הכי אדם שאפשר. קבל אותה בצניעות ובהדר. זה השילוב הראוי לה. היא לא תסכים ליותר מכך. גם כך היא עשויה לפלס לעצמה נתיב נסתר ולחמוק למקומה באין רואה. פנה לה את הדרך, הושט לה יד והולך אותה אל מקומה מקום של כבוד השמור לבעלי שיעור קומה.
"אמא, לא חרטת את תורתך בלוח אבן ולא אחזת מפסלת גסה. בחוט רך רקמת אותה, חוט של מעשים ודוגמה אישית, עקרונות ברזל וצניעות. אני נשאר עם התורה, אני, יעל ונכדותייך, וממשיך להשתדל. את שהיית יפה מאד, את שיופייך הפנימי היה גדול שבעתיים היית ונשארת אמי. אומר לך, לא בפעם האחרונה, כמה אני אסיר תודה וכמה גדולה הזכות שהיתה לי. קיבלתי ממך את התורה ספוגה בשפע של אהבה ואומר לך, לא בפעם האחרונה עד כמה אני אוהב אותך". זוריק, לא הבנתי מילה
אחיו הצעיר של אביב, זוהר בן ה-42, נפרד מאמו ואמר: "אמא, כרגע אני זוכר אותך בעיקר מבית החולים, מהימים האחרונים. ובימים האחרונים בבית החולים שיננתי שורה של ישראל אלירז, שורה בת ארבע מילים; שיננתי אותה כמו מנטרה וכמו אנטי~תפילה: 'הלא ייאמן פשוט ישנו'.
"אני יושב לידך בבית החולים. את נעזרת במסכת חמצן. שוכבת. נאנחת. כבר חודש לא קמת מהמיטה. את הולכת ונחלשת. מדי פעם מתעוררת. הרגע הרמת לאט את ידך, מגששת לעבר הבקבוק. אני קם אליך, מוריד לך את מסכת החמצן; את שותה.
אני מתקרב אליך ואומר: 'אמא, את זוכרת שאני אוהב אותך?', 'כן', את עונה. האמת – ואת זה לא אמרתי לך – התשובה שלך לא סיפקה אותי. אין לי ספקות באהבתך, אבל כל כך רציתי לשמוע 'גם אני אוהבת אותך'. אני מנסה לסחוט אותך, שואל שוב: 'את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?', אבל נגמר לך הכוח. את נאנחת. אני חוזר לשבת.
"את מסמנת לי. לוקח לי זמן להבין מה את רוצה. בסוף אני מבין. גלידה. מביא לך גלידה מהמקרר ועוזר לך לאכול. זה טעים, את אומרת. נאנחת. מושיטה יד. עוד מים. רוצה חמצן. אני שם לך את המסכה. קמתי מהכיסא כדי להניח את האנשור~פלוס על המדף ליד מיטתך. על הפחית כתוב: "מזון נוזלי מוכן עשיר בקלוריות להזנה מלאה במצבים בהם תזונה רגילה אינה מספקת. תוך כדי קימה הסתכלתי על ידך והבחנתי בשטפי הדם ובדקירות העירוי. ואז, בתוך העייפות, הסתכלת עלי ואמרת לפתע: 'איזו יד יפה יש לך'. זה תפס אותי לא מוכן. ברגע ההוא, ומהרגע ההוא, החשוף כל כך, הכול נראה לי סופי מדי, כמו בועת משמעות שנוחתת על הרצפה ומתפוגגת. אני מתבונן בך ישנה וחושב: הלא ייאמן תמיד מקפל בתוכו את הייאמן. הוא כמו מהמורה גבוהה מדי בכביש, כזו שמעיפה את הסרעפת למעלה".
את הספדו סיים זוהר במילים: "אמא כרגע אני זוכר אותך בעיקר מהימים האחרונים, אבל אני יודע מה היית אומרת אילו שמעת אותי; היית אומרת: 'זוריק, לא הבנתי חצי ממה שאמרת, אבל כתבת מאוד יפה, ריגשת אותי מאוד'".
