fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

סערה בתבנית עוגה

ערב יום העצמאות ה-69 למדינת ישראל, הזדמנות נהדרת לחזור לשירותי הצבאי הקרבי כמשגיח כשרות במטבח בבסיס בדרום. לתפארת מדינת ישראל
צילום אילוסטרציה: פוטוליה
צילום אילוסטרציה: פוטוליה

TITLE_YOSSI״וואעליה! אתה כזה פחדן, איזה חייל תהיה? איך תשמור עלינו? ואיך תסתדר בצבא, כשאתה כזה מפונק?" – אלו היו משפטי המחץ שאמי נהגה לומר לי בצעירותי. יותר מודאגת וגם קצת מקניטה. באותה הנשימה, הייתה שואלת, עונה ומרגיעה את עצמה: ״טוב, בעזרת השם, עד שתגיע לגיל 18, לא נצטרך צבא בכלל".

חלומה של אמא התנפץ לרסיסים, ובשנת 86' התגייסתי לצה״ל. חבוש כיפה ועטוף בציצית קטנה, נכנסתי בבעתה ובמורא גדול לשיבוץ אצל קצין המיון בבקו"ם. מצויד במראה משכנע, פניתי אל המפקד בשפה תנ"כית: ״בדחילו ורחימו, אדוני המפקד״, ביקשתי בנועם, כשעיניי שמוטות ארצה, ״בתור בוגר תיכון דתי ובקיא בהלכות, אני מבקש לשרת כמשגיח כשרות". נעניתי בחיוב, ואם לומר את האמת, זו לא הכשרות שהייתה בראש מעייניי, אלא ראשיהן של הלקוחות שלי שהשארתי מאחור. ידעתי שבתוקף תפקידי "הקרבי" ותחת אש המטבח הצה"לי, אוכל להמשיך ולעבוד במספרה בשבוע החופשה שלי מהבסיס.

חיוור, מבוהל ומפוחד התיישבתי לראיון מול רס״ר המטבח של בסיס התובלה במשמר הנגב. קבלת הפנים הייתה חמה במיוחד, לנוכח פרצופו המיוזע והזועף של הרס״ר ושצף דיבורו, כשהוא יורק לכל עבר, שוטף את פרצופי ומצנן את ארשת פניי שנמתחו כבהקשב. כל ״הוראות ההפעלה״ שנורו לעברי מפיו של הרס״ר במהלך ראיון הקליטה לא היו בקול ענות חלושה, מן הסתם, אלא בטונים גבוהים ובמבטא מרוקאי כבד, ואלה רק הלכו והתגברו בשל הפרעות חוזרות ונשנות מצד הטבחים. הטונים המשיכו לעלות, וברור לכם שעד סוף הראיון הספקתי להתקלח כהוגן. אכן, ״נחיתה רכה״ אל תוך ההארד-קור המרוקאי של תושבי הדרום.

למחרת היום, פגשתי באחראי המשמרת, וגם הוא – עם אותם הטונים של רס״ר המטבח, במבטא מרוקאי כבד עוד יותר, אך בלי דיבור שוטף – ירה לעברי: ״ויצ׳מן, מחר אתה ט׳בח ת׳ורן. שמעת? איז׳ה ריח של בקו״ם יוצ׳א ממך, יא צעיר. יאללה איזה מסכן", המשיך לסנן לעברי בעוקצנות, ״אתה תשתחרר מהצבא כשהמטוס׳ לביא יהיה מטוס׳ ריסוס׳!".

מיד, ובלי כל ניסיון התנגדות מצידי, נפלתי לרשת התורנות הלילית. בנוסף, למזלי מאיר הפנים, התקיים באותו הלילה תרגיל בבסיס, שהשאיר בתורנות גם את רס״ר המטבח, ודמו רתח יותר מהרגיל.

צילום אילוסטרציה: פוטוליה
צילום אילוסטרציה: פוטוליה

בשעת לילה מאוחרת, כשכל הטבחים מסרו את נשמתם למדע וישנו שנת ישרים, פרץ בסערה רס"ר המטבח את דלת מגורי הטבחים ובצרחות החל לתת לי הוראות, כשאני חצי רדום וחצי על סף התקף טורט מהבהלה. "ויצ׳מן", שאג לעברי, "השארתי עוגה מבצ׳ק פריך בתנור. תשמור עליה שלא תישרף, תוצ׳יא אותה בזמן ות׳שים אות׳ה בז׳הירות׳ על השולחן בקונדיטוריה. כיוונתי שעון״, המשיך לאיים עליי הרס"ר ושאג: ״וואו עליכ, ת׳יז׳הר להירדם".

נרדמתי. צלצול השעון של התנור הקפיא את דמי. בערפול חושים ניתרתי מהמיטה בבהלה ורצתי להוציא את העוגה מהתנור כמצוות הרס"ר. פתחתי את דלת התנור, ובעזרת שתי מגבות, כשידיי רועדות, עטפתי את תבנית העוגה הלוהטת, שלפתי אותה מהתנור, כשאני מדדה מנומנם לעבר הקונדיטוריה. שנייה לפני שאניח בזהירות את העוגה על השולחן, נכוויתי מהתבנית הלוהטת והשלכתי אותה בחוזקה על השולחן. בשניות הפכה העוגה לעיי חורבות. רעידת אדמה בתבנית. העוגה נראתה בדיוק כמו בפרסומת ״ישראל מתייבשת״.

מה אני עושה? הוא ירצח אותי, מלמלתי לעצמי. חזרתי למיטה, ניסיתי להירדם, התפללתי לנס שיאחה את שברי העוגה כשאתעורר מהסיוט, אך לשווא. לא נס ולא נעליים ובטח לא עוגה.

״ויצ׳מן, הוצ׳את את העוגה?", העיר אותי שוב הרס״ר בצרחות אימה, "אה… הרס"ר, אל תשאל מה קרה לעוגה", ניסיתי להגן על עצמי כשאני מגמגם ועל סף שיתוק. "מה קרה לה?", שאג הרס"ר לתוך פניי כשהם נשטפים שוב, וכאחוז אמוק רץ לעבר הקונדיטוריה לשאול לשלום העוגה.

"תגיד׳ לי, יא חתיכת מט׳ומט׳ם, איך עשית לה ככה?", המשיך לצרוח עליי לאחר שראה את הנזק שגרמתי לעוגה שהכין בעמל רב מבצק פריך ובן רגע הפכה לעוגת פירורים. "מה אני אעשה?", עניתי נבוך, "העוגה קפצה לי". "קפצ׳ה? איך קפצ׳ה? עשתה כנפיים? עלתה לשמיים? בוא ת׳ראה אותה, מסכנה, חז׳רה חצ׳י". ואכן חציו הראשון של השירות הצבאי שלי לווה בלא מעט ריתוקים. את החצי השני של השירות הצבאי שלי לעשות ביחידה קרבית וברמת סיכון גבוהה יותר.

שיבצו אותי בשק"ם. אפילו שם עשיתי מעל ״המצופה".

חג עצמאות שמח ושבת שלום.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות