בית / דעות / מרוקו. סיפור אהבה

מרוקו. סיפור אהבה

 

TITLE_YOSSIריח השרב האביבי שלפני חג הפסח הזכיר לי לרגעים את הטיול הראשון שלי למרוקו. הטיול שהעניק לי את מתנת חיי. למרוקו יש קסם מיוחד משלה: הצבעים, הריחות, המראות ובעיקר המורשת שהונחלה לי על ידי משפחתי.

בילדותי הייתי הכי אנטי מרוקו. התביישתי במוצאי והתכחשתי לו נמרצות. זה היה הרבה לפני שקובי פרץ הסתבך עם ה״שלופים״ שלו. אני הסתבכתי עם הוריי בכל פעם שהוצאתי מפי את המילה ״שלוחים״. זו הייתה המילה הכי נפוצה בפי באותם הימים, ובכל הזדמנות הטחתי אותה בפניהם.

״יום יבוא ותחזור לשורשים שלך״, הבטיחה לי אמא והיא אכן צדקה.

לימים נסעתי למרוקו עם כמה חברים. נחתנו בעיר האדומה, מרקש. אוויר חם מהמדבר הביא אלינו את כל הניחוחות, הצלילים, הצבעים, האנשים, הכלים והבגדים בערבוב מוחלט, עד שרציתי לצבוט את עצמי מאושר ולצרוח "אלי, שלא ייגמר לעולם".

התאהבתי והסתחררתי. הילכתי כנרקומן ברחובות המדהימים. ריח הבישול המרוקאי החזיר אותי לילדות, לערב שישי בבית אבא. השירים שהתנגנו ברקע סיממו אותי לחלוטין. הרגשתי בסרט ערבי עם כתוביות במרוקאית.

אט~אט התקרבנו לכיכר המפורסמת, שכל כך חלמתי וחיכיתי לראות ולהרגיש אותה במלוא עוצמתה – כיכר ״הג׳מע אל פנה״. מרחוק שמענו את צלילי הקסטנייטות והתופים. ככל שהתקרבנו, ראינו מעגלים-מעגלים של אנשים רוקדים, מקשיבים למספרי סיפורים ומגידי עתידות, צופים בלהטוטנים ובנחשים, רוקדים לצלילי חלילים. גם בדוכן מקומי לעקירת שיניים נתקלנו.

ידעתי. כך נראית אהבה ממבט ראשון. המראה הצבעוני והמהפנט השתלט עליי, כאילו הייתי כאן מאז ומעולם. הרגשתי את פעימות הלב הולכות ומתחזקות. אפילו קצב זרימת הדם השתנה. נשמתי את הכל במנה גדושה. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במרוקו, אבל בטח לא האחרונה.

צילום: פוטוליה
צילום: פוטוליה

הלילות היו עמוסי חוויות. בילינו במקומות שהשתיקה יפה להם וגם במקומות ברמה הגבוהה ביותר, מהסוג שרואים רק בסרטים – ברים, מסעדות פאר, בתי מלון שמתארחים בהם רק מלכים שיח'ים ושועי עולם; עושר, פאר וארכיטקטורה מרוקאית הקיפו אותנו. הייתי בחלום. התקשיתי לעקוב אחר קצב האירועים. "אלוקים, כמה האנשים שמחים ומאושרים כאן, גם כשהם עניים. איך הם נהנים לשרת אותך, מה גם שאתה יהודי. מערבולת של תחושות בחשה את נשמתי. הוצפתי אדרנלין. כל פיסה מפאזל ילדותי הורכבה לנגד עיניי.

הגענו לעיר איסווארה – או בשמה היהודי מוגדור. ללא כל התרעה מוקדמת הכריזה המדריכה: ״אנחנו בכניסה לקברו של רבי חיים פינטו״.

הצטמררתי. רעד אחז בי. כמו סימני שפעת היכו בי. הקבר שוכן על צוק שעל שפת הים, כשמעל השחפים צורחים ומסביב פזורים קברי ילדים. קדושת המקום אחזה בי. נפלתי על הקבר ופרצתי בבכי. רק השפתיים זזו בתנועות לא רצוניות. "רבי חיים פינטו", ביקשתי בתחינה, "הגעתי עד אליך, כדי שתתפלל למעני לפני בורא עולם. אם תברך אותי בבן זכר, אגיע שוב עד לכאן ואערוך הילולה לכבודך".

באותה השנה נולד בני אליחי. אחרי מסיבת פדיון הבן, נסעתי לקיים את הנדר בקברו של הצדיק. זה היה הזמן לסגור מעגל ולשלם להוריי את החוב על שהטחתי בפניהם דיבורים בוטים על מקור מוצאם.

ברגע מסוים אחד, מגיע אותו השלב בחיים שבו אתה מתחבר מעמקי נשמתך לשורשים שלך. גם אם נלחמנו ברצון לא להידמות לאמא ואבא, זה חזק מאיתנו. "אמא, אבא, אני גאה בכם מאוד. הכי גאה בעולם!".

שבת שלום וחג שמח.

בדוק גם

הפגנה נגד מפגעי ריח בשכונת נווה גנים, קרית מוצקין. צילום: דורון גולן

הסירחון עוד כאן, התושבים יצאו להפגין

תושבי שכונת נווה גנים בקרית מוצקין עדיין סובלים מריחות. העירייה מנהלת הליך משפטי מול מפעל הקומפוסט, שלטענתה הוא הגורם לריח

מיכל האמוניה (צילום: צבי רוגר)

אחרי יותר מ-30 שנה: רוקן מיכל האמוניה

  בעקבות קביעת המשרד להגנת הסביבה כי מערך האמוניה מסכן באופן בלתי קביל את האוכלוסייה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *