fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

לב של גבר

בנות נפלו לרגליו והוא ריסק את נשמתן, אבל נשמתו שלו הייתה אפר ואבק. הוא אהב אותו עד כלות. הקנאה בבת זוגו ריסקה אותו, ואז הגיעו שבע השנים הקשות
צילום אילוסטרציה: פוטוליה
צילום אילוסטרציה: פוטוליה

TITLE_YOSSI"כשאהיה מספיק מוכן לספר לך את הסיפור שלי", אגיע עד אליך. את הקול מבעד לאפרכסת זיהיתי במעורפל. שנים לא שמעתי ממנו. המופנם והביישן, כך זכרתי אותו. ידעתי. יום אחד הוא יספר לי. שיערו הכסוף והרזון הטבעי שלו עדיין נשאו את גופו הנערי. ״גוש זהב טהור״, כך נהגתי לכנות אותו. הדון ז׳ואן של אותה עיירת הפיתוח שכל הנשים חגו סביבו. צידי עיניו חרושים קמטים, ורק הירוק שבהן האיר את מבטו החולמני.

״כל מה שאתה יודע עליי״, החל מספר לי, ״הוא אחיזת עיניים. שנים שאני חי בשקר. שנים שסחבתי איתי את הסוד הגדול של חיי. כולם ידעו שאני חולה נשים ושאני רודף שמלות, אך בעצם מושא אהבתי היה לגבר בחליפה".

נדהמתי מהנחישות שלו לפרוק את סיפורו. לא העליתי על דעתי, שדווקא הוא, החתיך ההיסטרי והגברי, שדווקא הוא אוהב גברים.

"אתה יודע, יוסי", המשיך לספר, ״עוד בצעירותי הרגשתי את השוני שבי. אך החברה שבה גדלתי לא אפשרה להיות חריג או שונה. הייתי חייב להיות אחד מהחבר'ה. אילצתי את עצמי לצאת עם בנות, כשבפועל הייתי מאוהב בחבר הטוב שלי, שגם לו הייתה חברה. חשבנו שזה בסדר, שזו רק תקופה, שזה יעבור לנו.

"בסוף הערב ליווינו את בנות הזוג שלנו הביתה, ורק אז התפנינו ללהבת האהבה שאחזה בנו. אהבתי אותו עד כלות, והקנאה שלי בבת זוגו ריסקה את שלוותי. אימצתי את כותרת חיי במלוא עוצמתה: עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה. לא יכולתי עוד לנשום. לבת האהבה התיכה את איבריי הפנימיים אט-אט. התפללתי ליום שבו בורא עולם ייקח אחד מאיתנו. לא עמדתי בזה. הרגשתי ששיפוד לוהט חודר ומפלח את ליבי בכל פעם שנשק לה.

צילום אילוסטרציה: פוטוליה
צילום אילוסטרציה: פוטוליה

"האל שמע את תפילותיי. המילים ההן הפכו לכוח, והוא אכן, לצערי, נהרג בתאונת דרכים. רציתי למות במקומו. סירבתי להאמין. התייסרתי ארוכות. בנות המשיכו ליפול לרגליי ואני שרפתי את נשמתן, ובנשמתי – רק אפר ואבק. לא ידעתי את נפשי. חייתי מת. שבע שנים תמימות כאבתי את מותו של אהובי. שבע שנים שיד אהבה אינה משגת. שבע שנות התבודדות והתנזרות. שבע השנים הקשות.

"באחד הלילות, חזרתי הביתה בשעה מאוחרת, כשפניי נפולות לאחר התבודדות של שמונה שעות אל מול השקיעה. אמי חיכתה לי ערה. ידעתי. ימים ללא שינה עברו עליה. היא הרגישה את שעוברת נשמתי. לב של אמא. 'שב, בן יקר שלי, חיכיתי לך'. אמא נפלה על צווארי. בכינו את נשמתנו. לא ידעתי טעמו של אושר כזה בחיי. הוקל לי. רציתי לצרוח 'תודה האל, שאתה מקשיב לתפילותיי'. לא האמנתי שהמשפחה שלי עם הדעות הכי קדומות מחבקת אותי כל כך חזק.

"היום שבו ניערתי את עפרי מראשי, זה היום שקיבלתי את החיים שלי במתנה מחדש. חזרתי מהודו, שם 'הכל אפשרי' ונתתי דרור לחופש האמיתי שלי.

"למדתי לחיות את האני שלי. למדתי לקבל ולאהוב את עצמי כמו שבאמת מגיע לי, והכי חשוב למדתי: ״לעולם אל תאריך את כאבך שנים, תן לחיים להפתיע אותך!״. שבת שלום.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות