משב הריח של מדורת ל"ג בעומר החזיר אותי אחורה לאותו היום הנוראי. אותו יום שישי שלא אשכח לעולם. 18.5.84 אפילו אמי שניחנה באינטואיציה וחושים על- טבעיים לא חשה, ולו לרגע, שמשהו רע הולך לקרות.
שלא כהרגלה, אמא הכינה את מטעמי אותה השבת במצב רוח מרומם. בעוד כחודש הנכד הבכור שלה יחגוג בר מצווה. ימי השישי הלחוצים והסוערים בבית הפכו לשלוות עולמים מרגע היוודע לאמי דבר האירוע המיוחל. הוריי לא ידעו את נפשם מרוב התרגשות. הם חיכו לחגיגת בר המצווה של נכדם בכורם בקוצר רוח.
צלצול הטלפון קטע את התרגשותה של אמי והפך את ארשת פניה למודאגת. היא הייתה חיוורת כסיד.
״מה? מה קרה לו?", צרחה אמי לתוך האפרכסת. "ניתוח? מתי? איך?". בליל של שאלות ובלי לקחת אוויר נורה מפיה תוך שהיא פורצת בבכי היסטרי.
״הכל בסדר עם אבא״, ניסה אחי הבכור להרגיע את אמא מעברו השני של הקו, "אבא בסך הכל שבר רגל, עושים לו גבס הוא נשאר להשגחה. אני כאן איתו. אמא, אל תדאגי. אין צורך שתחללו שבת ותגיעו לבית החולים. תעשו את השבת כהלכתה ובמוצאי שבת תבואו לראות את אבא", הרגיע אחי את אמא. כמובן שהוא לא סיפר לה את כל האמת.
באותה העת שכב אבא על שולחן הניתוחים, לאחר שעבר תאונת עבודה מחרידה. השבת עברה לה בעצלתיים. ספרנו את הדקות עד שתצא. בזמן שאחרים רק חיכו לחגוג את מדורות ל"ג בעומר, משאת נפשנו הייתה להגיע לבית החולים ולדרוש בשלומו של אבי.
הנסיעה לבית החולים נמשכה כנצח. הרגשתי את קצב פעימות הלב של אמי הולכות ומתחזקות. ליבי הלם בחוזקה. ידעתי בתוכי שאמא מנסה להרגיע אותנו ובעיקר את עצמה. הרגשתי שמשהו לא טוב קרה לאבא.
מסדרון המחלקה האורתופדית הפך לבלתי נגמר. רצינו כבר לראותו. התפללתי שאבא באמת בסדר. ששום דבר נורא לא קרה לו. משהו צעק בתוכי: הסיפור לא הסתיים ברגל שבורה ובגבס.
אבא שכב בחדר גדול בקצה המסדרון. חיילים פצועים ממלחמת שלום הגליל שכבו לצידו. אבא קיבל את פנינו בחיוך רחב. כזה הוא אבא שלי. תמיד עם שמחה בלב, גם כשהוא כואב כאבי תופת. חוש ההומור הבלתי נלאה שלו גובר על כל כאב. אבא שלי איש חזק, מקבל את הכל באהבה ובאמונה שלמה שהכל לטובה.
קפצנו על אבא מרוב אושר. אמא משכה את השמיכה, כדי לראות את הרגל המגובסת. הלם מוחלט כבש את פנינו, ופתאום שקט. שקט שבן רגע הפך לבכי קורע לב של כולנו.
אבא שלי שכב שרוע במיטתו, כשהוא קטוע רגל שמאל ורגלו הימנית מגובסת עד אזור חלציו. בכינו את נשמותינו. לא ידענו את נפשנו מרוב צער. פניו של אבי התכרכמו ברגע, ובשאגה ציווה עלינו להפסיק לבכות, ומיד.
״במקום שתשמחו ותודו לבורא עולם שלא השארתי אתכם יתומים, אתם בוכים על הרגל שאיבדתי? קורת בטון במשקל 8 טון נתלשה מהמנוף, הפילה אותי ארצה ואיימה למחוץ את כולי תחתיה", סיפר בלהט, "ראיתי את המוות אל מול עיניי. למזלי, קורת הבטון צנחה לצד השני ולא עליי. בנס ניצלתי. אז איבדתי רגל, אבל לפחות נשארתי בחיים", המשיך אבא לגעור בנו על הבכי, "היום ל"ג בעומר, קיבלתי את החיים שלי במתנה. תשמחו שבורא עולם העניק לי תאריך לידה שמופיע בו גם היום ולא רק השנה. תשמחו שאזכה להיות, בעזרת השם, בבר המצווה של כל הנכדים שלי".
אבא יקר ואהוב שלנו, אנחנו הכי גאים בך על כל התובנות וחוכמת החיים שהרבצת בנו .כשמך, חיים, יוסיף לך האל עוד חיי שנים ארוכות וטובות. גם ברגעים קשים תמיד שמת מבטחך באל שבמרומים, ובאמונתך השלמה בו ראית תמיד אך ורק את חצי הכוס המלאה. עכשיו יותר מאי פעם, ביום הולדתך, אני מבין את עוצמתה של הברכה שבירכת אותנו ודאגת לציין שזו הברכה הכי חשובה: שנמצא חן ושכל בעיניי אלוקים ואדם. לשאלתי למה היא הכי חשובה, השבת: "כאשר אנחנו מוצאים חן בעיני בורא עולם, אנחנו ניצלים ממוות, וכשאנחנו מוצאים חן בעיני אדם, כל הדלתות נפתחות".
אבא יקר ואהוב שלנו, תודה שזכינו בך! שיהיו לך יום הולדת ול"ג בעומר הכי שמחים בעולם.
שבת שלום.
