מבזקים
בית / דעות / חזקה מהרוח

חזקה מהרוח

 

yossi_50_blinkerשיערה הארוך נשפך כמפל עד לקצה גב הכיסא שעליו ישבה. ״זה הזמן לשינוי הגדול של חיי. תגזור את הכל, יוסי״, ציוותה עליי במבט נחוש, ובאותה הנשימה המשיכה לפרוק את שעל ליבה.

״אני בונה את חיי מחדש ואני זוכרת את מילותיך מהדהדות במוחי: 'שיער שווה נפש', ואני רוצה את נפשי בחזרה. רוצה את הנפש שידעה לעמוד איתנה מול כל סופה שנקרתה בדרכה, ואני רק בת 21. אני מבקשת לחזור לאותה האישה החזקה שהתנפצה לרסיסים עם לב מפורר עד עפר, לאחר אותו הצונאמי שכפה את עצמו עליה בגיל כל כך צעיר; אישה שמעולם לא חוותה נערות, אך חוותה את חבטת הגורל בעוצמה קשה״.

אני, ששומע מדי יום עשרות סיפורים, נותרתי המום. ״מיום היוולדי נלחמתי על חיי", היא המשיכה לספר בלהט, "עוד בצאתי לאוויר העולם שלושה חודשים בטרם עת. נלחמתי על חיי באינקובטור. שרדתי. בגיל שנה גילו שאני כבדת שמיעה. הוריי נלחמו שאתחנך בגן ובבתי ספר של ילדים רגילים. היה חשוב להם שאהיה בסביבה שומעת. גם שם נלחמתי על מקומי. הימים בבית הספר לא היו קלים לי, בלשון המעטה. ספגתי הצקות, השפלות ואפילו חרמות בגלל חטאי הגדול – מכשיר השמיעה. גם כשניסיתי להסתיר את עניין החירשות שלי, הוא התפוגג לעיני כל התלמידים, כשביקשתי מהמורה לא לדבר לכיוון הלוח אלא להסתובב לכיווני, כדי שאוכל לקרוא את שפתיה. כל הזמן הרגשתי צורך להתנצל על מי שאני. כאבתי את כאבי בדממה, ובאותה הדממה שמעתי את רעש כאב הלב של הוריי. ברחתי למגמת ספורט בחטיבת הביניים, וגם שם, כששיחקנו משחקי כדור, כיוונו במזיד את הכדור לעבר אוזניי, כדי שמכשיר השמיעה יפצע אותי ואדמם. בתיכון התבגרתי והפכתי לחזקה יותר. התחשלתי במהירות. למדתי היטב. מה שלא שומעים באוזניים, לא כואב בלב. יש לי יתרון חזק עליכם, השומעים. אני מחליטה מה לשמוע ולמה להקשיב. אני פשוט מכבה את המכשיר. הפתרון הכל כך פשוט נתן לי את החוזק להמשיך הלאה. חיבקתי את תסכול החירשות שלי והפכתי אותו ליתרון, וכשאתה מרגיש טוב עם עצמך, אתה גם נראה כך. נראיתי מצוין, במיוחד כשסיימתי את התיכון. בגלל ליקוי השמיעה לא גויסתי לצבא. עשיתי טיול סביב העולם, כשנפשי חזקה מתמיד. אף אחד לא יצליח לקחת ממני את שמחת החיים.

(צילום אילוסטרציה: פוטוליה)
(צילום אילוסטרציה: פוטוליה)

"התחתנתי בגיל 20. נכנסתי מיד להריון עם תאומים. 'אני ניצחתי!', צרחתי בשקט לעצמי. כמה אושר! תודה לך האל שבמרום. השמחה שכנה בי לרגע. בחודש השלישי, בבדיקה שגרתית התאומים נמצאו ללא דופק ועברתי הפלה. התרסקתי. התאבלתי. שבוע ימים בלבד. לא רציתי לחזור לאחור. אני בחורה צעירה וחזקה, אני אתגבר. החוזק הנפשי שלי הוא בילד-אין. כחמישה חודשים לאחר מכן, הריתי שוב. שוב שמחה בלב ושוב הפגנתי חוזק, גם כשהזרקתי לעצמי בכל יום ׳קלאקסאן׳ לתוך הבטן לדילול הדם, כי סבלתי מקרישות יתר. בנוסף, הריון בסיכון גבוה לא פסח עליי. שכבתי במיטה במשך תשעה חודשים תמימים.

"קיבלתי הכל באהבה. זה הקל עליי. אני חזקה שום דבר לא ישבור אותי. עד הלידה. הסיוט של חיי. העובר נתקע בצוואר הרחם וחייבים לנתח מיד. פותחים לי את הבטן לאורכה ולרוחבה כדי לחלץ את העובר. נולדה לי תינוקת בריאה ושלמה. תודה לך, בורא עולם. שכבתי במחלקה, כשכולם סביבי שמחים וצוהלים, ואני מבקשת בקול ענות חלושה שיילכו הביתה. אני נורא עייפה ורוצה רק לישון. חיוורת כסיד ובאפיסת כוחות שומעת בערפול את הקולות מתרחקים מהמיטה, תוך שאבא צועק לי באוזן: 'כרכתי את לחצן המצוקה סביב ידך. אם את מרגישה שמשהו אינו כשורה, אל תהססי לזמזם לאחות. עברת ניתוח מאוד-מאוד קשה.

"נותרתי לבדי. כולם הלכו. שקט. אני ספוגה זיעה קרה ששטפה אותי כשלולית במיטתי. בשרי הפך חידודים חידודים וקור דוקר פילח אותי. הראייה הפכה לעיגולים שחורים, ובתוך שניות נבלעתי לתוכם. בשארית כוחותיי, לחצתי על לחצן המצוקה. שוב חדר ניתוח, שוב אני נלחמת על חיי. מיטב הרופאים ניסו להשתלט על הדימום הבלתי פוסק. 18 מנות דם ו-10 מנות פלזמה. התנדנדתי בין חיים ומוות. כרתו לי את הרחם, כניסיון אחרון להפסיק את הדימום ולהציל את חיי. משפחה וחברים מתפללים ומחכים בקוצר רוח לבשורת הניצחון לבין חלילה, בשורת איוב. התעוררתי בטיפול נמרץ ושם סיפרו לי. נשברתי לחתיכות. התנפצתי לרסיסים. כמה קושי עוד אספוג בחיים כל כך קצרים? כמה כאב יכול להכיל לב כל כך צעיר? ולמה זה קרה דווקא לי? למזלי, התינוקת שנולדה חיזקה אותי יותר ויותר כל יום. למדתי לקבל שלא אוכל לחוות הריון לעולם. למדתי לאהוב את עצמי ויותר את האוצר שזכיתי בה בנס. למדתי שיש לי בשביל מי להתעורר בכל בוקר וליהנות מאושר אמיתי, והכי חשוב למדתי להעריך את החיים והחוזק שניתנו לי במתנה, כי רק מהכאב העצום צמחתי. אני את השינוי שלי עשיתי. עכשיו הגיע תורך!".

שבת שלום.

בדוק גם

צילום אילוסטרציה: פוטוליה

והיא רק רצתה חיבוק

איש לא שם לב למצוקתה. הוריה היו עסוקים בפרנסת הבית, אחיה התעלל בה מילולית ונפשית. הביטחון העצמי שלה התרסק לרסיסים, ואז בא גם הגמגום, והיא לא רצתה עוד לחיות 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *