יום שלישי , דצמבר 11 2018
בית / קריות / פנאי קריות / ורק תנסו לעצור אותה
אופטימית למרות הכל. אריאלה גרין ( צילום: זיו לסמן)
אופטימית למרות הכל. אריאלה גרין ( צילום: זיו לסמן)

ורק תנסו לעצור אותה

סיפור החיים של אריאלה גרין, 55, מקרית אתא יכול היה להיות די שגרתי. בחורה צעירה שמסיימת לימודים, משתחררת מהצבא, מטיילת בחו"ל ומחפשת את החצי השני שלה. את צחי גרין הכירה כשחזר להתגורר בקרית חיים, בה נולד, כגרוש ואב לשלושה ילדים בוגרים. חוף הים היה מקום המפלט שלה, ובאותו היום בו הכירה את גרין, היא בכלל הגיעה לשם, כדי להיפגש עם מישהו אחר, שאמור היה להגיע מתל אביב, אך אכזב. היא ירדה אל החוף, עצבנית משהו, כשגרין התחיל איתה והיא "נפנפה" אותו, כלשונה. היא שיחקה מטקות עם ילד של אחד השחקנים, אבל גרין לא ויתר.

"הוא שאל אם זה הילד שלי ואמרתי לו שלא. הוא שאל איפה הילדים שלי ואמרתי לו שאין לי, אז הוא שאל אם אני רוצה שהוא יעשה לי ילד. אמרתי לו שיש 5000 גברים בתור לפניו, אז הוא אמר לי שהוא הגבר ה-5001. במשך שנים זו הייתה הבדיחה שלנו, כי הוא עקף את כולם והפך לאבא של הילדים שלי", היא מספרת. גרין היה מבוגר ממנה ב~14 שנים אך זה לא הפריע לה. הם נישאו לאחר שנה והקימו את ביתם בקרית חיים.

כשנולדה בתם הבכורה עברו להתגורר בקרית אתא. לאחר שנתיים נולד בנם השני וכשמלאו לו 3 שנים, עברה המשפחה להתגורר בגבעת רם. צחי גרין, שהיה צלם ובעל חנות צילום, היה יוצא בערבים לצלם אירועים ואריאלה הייתה מתלווה אליו. "צחי רצה לממש את חלום הילדות שלו וקנה אופנוע. הוא התחיל לרכוב עם חבורת אופנועים ולאט-לאט השתלבנו בקבוצת אופנוענים. היינו יוצאים לטיולים, היה הווי של חבורה".

גרין עצמה עבדה כמורה בגליל המערבי ובשלב מסוים החליטה שמיצתה. "מצאתי מודעה בעיתון שמחפשים מורות לעבודה עם עיוורים והלכתי לראיון. התקבלתי לקורס יחד עם 12 בנות מכל הארץ, ארבע מהן מהצפון, ולמזלי הגדול, אני הייתי הנהגת שלהן. בסיום הלימודים היה לנו סטאז' והייתי צריכה להגיע לכרמיאל ללמד את העיוורים. בוקר אחד הרכב לא הניע לי. ביקשתי מבעלי להקפיץ אותי, כי אני לא מאכזבת אנשים שמחכים לי. הוא אמר לי שהוא צריך לעבור בקרית ביאליק קודם לכן.

"יצאנו לדרך עכו ובצומת יצאה משאית מכיוון הקריון. בדיעבד התברר שאנחנו חצינו את הצומת באדום. המשאית שפנתה לכיוון חיפה לא ראתה אותנו ונכנסה בנו. המשאית מחצה לי את הרגל ונפלתי, ובעלי עף עם האופנוע קדימה. כשהוא הצליח לאסוף את עצמו הוא חשב שאני מתה, התחיל לגעת לי בפנים והחזיק את כף הרגל שנתלשה מהמקום. הייתי עדיין בהכרה, והתחושה שלי הייתה כמו שיד נתפסת בדלת, מעין תחושה של התייבשות, לא ידעתי מה גודל הנזק". כשגרין הוכנסה לאמבולנס, קצת לפני שקיבלה טשטוש, ביקשה מבעלה לצלצל למקום העבודה ולהודיע שהיא לא תגיע, מה שאחר כך יהיה משמעותי.

"בנסיעה מיד טשטשו אותי והלכתי לי לעולם שכולו טוב. התעוררתי אחר הצהריים, כשחברת ילדות שלי שעבדה ברמב"ם עמדה ליד המיטה שלי ובכתה. אני פוקחת עיניים ואני רואה אותה בוכה. שאלתי מה קרה, שמו לי גבס, פלטינות? היא אמרה שקטעו לי את הרגל עד הברך ולא הפסיקה לבכות. אמרתי לה: 'אז מה, אני רק צולעת'. צחקתי. נתנו לי משככי כאבים, אז הכל היה בסדר, השתקתי את כולם, לא רציתי לראות אף אחד בוכה לידי. בעלי התרסק מזה, לא עניין אותו שום דבר, הוא לא זז ממיטתי. אחרי יומיים עלה לי חום, הברך פיתחה זיהום ולא הייתה ברירה אלא לכרות מעל הברך".

הסיפור המלא יתפרסם מחר ב:"הד הקריות".

אופטימית למרות הכל. אריאלה גרין ( צילום: זיו לסמן)
אופטימית למרות הכל. אריאלה גרין ( צילום: זיו לסמן)

בדוק גם

טיפול מד"א בתאונות דרכים  (צילום: רועי פלצמן)

חדרה העיר השנייה בארץ בשיעור הנפגעים בתאונות דרכים

ניתוח הנתונים האחרון של עמותת אור ירוק מעלה את השאלה מה היה קורה אם ידיעה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *