בית / דעות / והיא רק רצתה חיבוק

והיא רק רצתה חיבוק

TITLE_YOSSIרחבת הריקודים החשוכה התמלאה ברגע. השיר שהיא כל כך אהבה התנגן ברקע. אדי האלכוהול בקעו מכוסותיהם של החוגגים והבזקי הפנסים שהפציעו לרגעים האירו את פניה הלבנות. אי אפשר היה לפספס אותה. אדמונית שיער, יפהפייה, עם זוג עיניים בורקות. מבט חטוף לעברה גרם לי לטבוע בים הכחול שעיטר את אישוניה.

היא ניגשה אליי, כרכה את זרועותיה הדקיקות סביב צווארי ובשפתיה האדומות כדם לחשה לתוך אוזני: ״רק אתה תכתוב את סיפור חיי". אני אשמח, עניתי מופתע ובלי להתעכב ולשאול למה ואיך, התיישבנו לשיחה. הרגשתי את הלהט שבה, לשפוך את שעל ליבה.

״באתי לעולם עם נפש רגישה בטירוף", החלה מספרת, "כל דבר נגע בי וחרט את נשמתי. הוריי היו עסוקים בפרנסת הבית וגידול הסבתא שהייתה גם מעורערת בנפשה. הייתי ילדה ביישנית וחסרת ביטחון בלשון המעטה. ילדה שכל חלומה הגדול היה חיבוק מאבא ואמא, חיבוק שקיבלתי אולי רק פעמיים בחיי. הייתי ילדה טובה ומרצה כל הזמן. ילדה שעשתה הכל, רק כדי לזכות במעט אהבה. אחי, שזיהה את חולשותיי, החל מתעלל בי מילולית ונפשית. 'את אפס, את כלום, את מכוערת', מילים שהיו שגורות בפיו מדי יום, ובכל הזדמנות הטיח אותן בפניי והרג לי את הביטחון שממילא כבר היה מרוסק. האמנתי לו. אם אחי הגדול אומר עליי את הדברים הנוראיים, אז הוא גם צודק! אני אכן כזו.

"גם בבית הספר לא נחלתי שקט. שמות גנאי כמו 'ג'ינג'ית קלבסה' נזרקו לעברי בכל הזדמנות. לא מצאתי את נפשי, ובנוסף התחלתי לגמגם בכבדות. נדחקתי לפינה. הפכתי לבלתי נראית. שקופה! ניהלתי את חיי בשתיקה. אבא שלי, שאהב אותי אהבת נפש, הסיט את מבטו ממני בכל פעם שניסיתי לומר משהו וגמגמתי ארוכות. זה פגע בי אנושות. לא הבנתי שהוא לא מסוגל להישיר אליי מבט. כאב הגמגום שלי דקר את נשמתו. 'תסתכל עליי, אבא', התחננתי בפניו בבכי קורע לב, 'אני הבת שלך, אז מה עם אני מגמגמת?'.

"את לא יפה, את קצת שמנה, את מגמגמת, את בינונית ומטה, זו המנטרה שהתנגנה במוחי תמיד. אחי צדק", המשיכה לספר לי בדמעות, "אבל אני לא ויתרתי לעצמי והחלטתי להתגייס לצבא. ימים קשים עברתי גם שם. חבריי שימשו לי לפה. לא יכולתי אפילו לגונן על עצמי במילים, בגלל הגמגום. לא עניתי לטלפונים. דברים פשוטים כמו לקבוע תור לרופא היו עינוי דין עבורי.

"רציתי להרגיש קצת נאהבת. לטעום את טעם האהבה, אך כשהתמסרתי, נבעטתי ביום שלמחרת. הרחמים העצמיים עלו על גדותיהם. נשברתי, התרסקתי לחתיכות. שנה שלמה לאחר השחרור מצה"ל, ישבתי בבית בדיכאון, כשברקע אחי ממשיך במסע האינקוויזיציה שלו כלפיי ללא רחם. שקעתי במרה שחורה. לא יכולתי לשמוע את משפטי הנאצה שלו יותר. רציתי למות! ועכשיו! ניתרתי מהמיטה כאחוזת אמוק רצתי למקלחת ובלעתי את כל חפיסת הכדורים.

"מאותו הרגע עברו המושכות לידי אמי. היא סוף-סוף הבינה את המצוקה שלי. מיד התחלנו בטיפול רגשי שכלל שיחות בשילוב היפנוזה. גם שם עברתי הטרדות מיניות, ואני רציתי אהבה, רציתי יד מחבקת. רציתי להרגיש ולו במעט נאהבת, ואת שאהבה נפשי לא מצאתי.

צילום אילוסטרציה: פוטוליה
צילום אילוסטרציה: פוטוליה

"בהחלטת אמי התחלתי לימודים באוניברסיטה. נרשמתי לחדר כושר, נראיתי במיטבי, הפכתי לפצצת-על, אבל גם זה לא גרם לביטחון העצמי שלי להרקיע שחקים. בדיוק ההיפך. בחרתי בבחורים שלא רצו בי. יצאתי למסע של שימוש בגופי, כדי לזכות באהבה. נכנסתי למערכות יחסים גם כשלא נמשכתי אליהם. נהניתי מהסטטוס המטופש 'בזוגיות', גם כשליבי לא הלם בחוזקה. הריתי. הוא מעולם לא רצה לשמוע על הבן שילדתי או לראות אותו. אבל ביום שנולד בני, נולד גם התיקון שלי בעולם הזה. קודמתי במקום עבודתי, והפירות לא איחרו להגיע.

"הצלחתי לגדל ילד מדהים. למדתי להתגבר על הגמגום. למדתי להילחם כלביאה. קיבלתי כוח. בפעם הראשונה שאני מעיזה לומר לעצמי: כן, את מוכשרת ומוצלחת ויפה ואמא לתפארת. את אכן מיוחדת. מהמקום הזה אני רק מתעצמת ויכולה להעצים. תזכור, יוסי, אני משננת לעצמי בכל יום מחדש – אל תרימו ידיים. אל תיכנעו לפחדים שלכם, תילחמו בהם בכל רגע ורגע. גם במקום הכי נמוך שלכם, גם כשהפחד אוחז ומשתק, שימו לנגד עיניכם בכתב ברור: הפחד יעבור, הטוב עוד יגיע.

שבת שלום.

בדוק גם

מרחב למידה. צילום: עיריית קרית אתא

תלמידי קרית אתא לומדים על ירושלים באופן חווייתי

בבית הספר "רוגוזין" חטיבה ב' בקרית אתא מפעילים פרויקט "מרחב למידה" ייחודי בנושא ירושלים המאפשר …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *