בית / קריות / פנאי קריות / לתהום ובחזרה

לתהום ובחזרה

 

בשלב מסוים ליאת בכר חשבה שהיא עומדת למות. "הייתי כמו שעון חול שנדם, בן אדם חי-מת. חיי הנישואים, הבית שמאוד אהבתי, הכל נגמר, ואני מתחת להריסות, בחושך, מתדרדרת ובוכה עד שהדמעות פשוט מתייבשות ואני מפסיקה להרגיש. הגוף בסטרס מטורף שזה גיהינום, הייתי כל כך חסרת מנוחה, נרדמת לכמה דקות ומתעוררת עם דפיקות לב ודופק מהיר. כל מה שרציתי זו מעט שלווה".

את ליאת הכרתי לפני כשנה, דרך חברים משותפים. אישה כריזמטית, מטופחת ומלאת חיים, תמיד מוקפת חברה – פיזית או וירטואלית – בדרנית שעושה צחוקים, מה שנקרא. שום רמז לגיהינום הרגשי שעברה בשנים האחרונות.

אחרי ש-20 שנות זוגיות התפרקו להן, ובן זוגה של בכר, האהבה הגדולה והיחידה שלה, החליט לעזוב, היא לקתה בדיכאון קליני קשה שהוביל לאשפוז, ניסיון אובדני ולבסוף תהליך החלמה ארוך אבל מצמיח. היום היא חונכת שיקומית ומרצה בתחום נפגעי הנפש, שרוצה לחשוף את סיפורה, כדי להעצים אחרים וגם לשחרר אתכם מהסטיגמות שעדיין קיימות על נפגעי נפש.

"מה שקרה לי יכול לקרות לכל אדם. 'זה' לא בוחר את האנשים. מה שחשוב הוא לראות את האדם ולא את המחלה. אנשים הרבה פעמים אומרים 'הסכיזופרני הזה', 'הפסיכי הזה', כל מיני אמירות לא לעניין. שמעתי אנשים שאמרו עלי 'זו התחרפנה', 'הסתובב לה משהו'. בסדר, אין לי בעיה עם זה, הם צדקו, אני מודה שהסתובב לי שם בורג", היא צוחקת, "כשהייתי בתקופה האקוטית אי אפשר היה שלא לראות, אבל היום כשאני במקום חזק, אני לא נותנת לאנשים לחשוב שמשהו לא בסדר איתי".

כשבעלה הודיע לה שהוא עוזב את הבית אחרי 20 שנות נישואים, היא הרגישה שהכל מתמוטט עליה והיא נחנקת מתחת להריסות. היא לקתה בדיכאון קליני, הייתה מעין חיה-מתה ואושפזה למשך שלושה חודשים במחלקה הפסיכיאטרית, במהלכם אף ניסתה לשים קץ לחייה * לאחר תהליך החלמה ארוך, ליאת בכר מקרית מוצקין שוב על הרגליים, אולי חזקה מתמיד, מלווה נפגעי נפש אחרים, חונכת שיקומית ומרצה בתחום
ליאת בכר. צילום: דורון גולן

הבדרנית של הכיתה

היא בת 46, אם לשתי בנות, קרין, 22, ושירן, 19, גדלה בקרית מוצקין ומתגוררת בה גם היום. הייתה הבדרנית של הכיתה, צוחקת ומספרת בדיחות, ורבלית, תמיד מושכת אליה את הסובבים, אבל גם רגישה מאוד, ואולי זה היה הטריגר למה שקרה. גם העובדה שנולדה עם עיוורון מלא בעין שמאל תרם רבות לחוסר הביטחון שהרגישה כל השנים, כי "תמיד בבית אמרו לי להסתיר את זה, ניסו להגן עליי. אמא שלי עטפה אותי 'אובר', וכנראה הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלי. הייתי מכסה את העין עם השיער. בשלב מסוים גם עברתי ניתוח בעין. הבנות שלי עד לפני שש שנים לא ידעו שאמא שלהן עיוורת בעין אחת. רק כשהייתה לי דלקת מאוד רצינית, נכנסתי ללחץ וסיפרתי להן שאני עיוורת בעין אחת, והן היו בשוק. את מבינה כמה זה היה בהסתרה? אבל זה לא הפריע לי כל השנים לתפקד, לעשות רישיון נהיגה, למשל".

היא למדה בבית הספר היסודי משה שרת ואחר כך באורט מוצקין. בצבא שירתה כפקידת תחזוקה בחיל השריון. את מ' הכירה עוד בבית ספר, כשלמדו באותה השכבה. בזמן הצבא החלו לצאת, לאחר שהיא הגיעה לבקר אותו אחרי שנפצע בעזה. כעבור ארבע שנים נישאו.

"וואו, איזו אהבה גדולה זו הייתה", היא נזכרת בעיניים נוצצות, "הרגשתי שהוא אוהב את מי שאני באמת. התחתנו בגיל 23 והיה נפלא, אני יכולה לזכור לזכותו הרבה ימים יפים, עשינו הרבה דברים ביחד, שררו בינינו המון כבוד והערכה עד ש…".

לפני יותר מארבע שנים, אחרי 20 שנות נישואים, מ' החליט לעזוב את הבית. בכר בוחרת את המילים בקפידה, נזהרת שלא לפגוע או לחשוף יותר מדי, מתחשבת, למרות שהיא כל כך נפגעה בעצמה. "בואי נגיד שהיה תקדים לכך… הוא דיבר על גירושים. לא רציתי לשמוע על זה. העדפתי להיאחז בקרנות המזבח, לשמור על המקום של המשפחה, שהיא בעיניי ערך עליון, למרות שהרגשתי שמשהו שם לא תקין בשנתיים האחרונות. אמרתי לו 'תגיד מה אוכל לעשות כדי שתהיה מאושר', כל כך רציתי שיישאר שם. לא ידעתי אף אחד אחר, הוא היה האהבה הראשונה והיחידה שלי, בנינו בית וגידלנו ילדים, ופתאום בעלך קם ואומר לך 'אני לא רוצה אותך יותר'. העלבון הוא מאוד גדול. זה הוריד לי את הביטחון, הרגשתי שאני בסוג של מבחן".

מצב פסיכוטי

מה קרה שם לתחושתך?

"עייפות החומר, בשנתיים האחרונות התרחקנו משמעתית האחד מהשנייה, אבל סביר להניח שהייתה גם מישהי חיצונית".

בנובמבר 2013, אסף מ' את חפציו ועזב את הבית, ובכר הרגישה שמפעל חייה, אותו בנתה במשך 20 שנה מתמוטט מעל ראשה. "באותה התקופה עוד עבדתי  כמנחת קבוצות דיאטה וכמטפלת לילד של השכנה. הכל היה על אוטומט. לא ישנתי לילות שלמים, וזה ניתק אותי מהמציאות. הפך אותי למישהי במצב פסיכוטי בעצם. התמלאתי בחרדות, וכל יום הרגיש לי שהוא היום האחרון בחיי, חשבתי שאני הולכת למות. אפילו נפרדתי מהבנות שלי. 'מצטערת, גידלתי אתכן עד היום, וזה הולך להיגמר', אמרתי להן".

החרדות כל כך גברו בה עד ששיתקו אותה. אפילו לרדת במעלית היא פחדה. חשבה שיאשפזו אותה בכפייה או שייקחו ממנה את הבנות, אפילו שהן כבר היו גדולות ואף אחד לא יכול לקחת אותן ממנה. "התנתקתי מהמציאות. הגוף היה בסטרס, לעסתי כדורי לוריוואן (כדורי הרגעה – נ"פ) ולא עניין אותי מה הרופאים אומרים. גם ירדתי משמעותית במשקל, אבל מאז השלמתי את הפערים", היא מתבדחת.

מ' התייחס למה שעובר עלייך?

"הוא ידע על הסבל שלי, ולא ראה אותי ממטר. הפך אדיש וקיצוני. הפנה לי את העורף לגמריץ לא הייתי קיימת בשבילו בכלל. הייתה תקופה שהוא חשב שאני מעמידה פנים, כדי לגרום לו לחזור אליי. אם זה גרם לי לראות אותו באור אחר? בשלב הזה עדיין לא".

בשלב הזה בכר כבר התביישה לצאת מהבית, פחדה מהתגובות השליליות מסביב. "זה המקום לדבר על הסטיגמה", היא אומרת, "זה נכון שיש מקרים שרואים את 'זה', וזה גורם לאנשים לראות אותנו בעין אחרת, אבל אנשים סובלים מכל מיני תחלואות, לא רק של הנפש. אצלי זה נבע ממשבר גירושים, ואולי אם לא הייתי רגישה כל כך, זה לא היה קורה. הייתי כבר עמוק בתוך הדיכאון. הפנים שלי הפכו זגוגיות, ללא הבעה. לא יכולתי לצחוק או לחייך. אנשים אמרו 'מה יש לה, זאתי, כולה מתגרשת, תסתכלי קדימה', אבל כבר הייתי במצב אקוטי. צריך להבין שדיכאון קליני הוא לא מחלה של אנטיביוטיקה. יש חוסר איזון במוח, זה כימי, ואם לא מטפלים בה באיזון תרופתי או טיפול נפשי נכון, קשה מאוד לחזור לעצמך".

כשבכר הגיעה למצב של חוסר תפקוד טוטאלי בבית, לא הייתה מסוגלת להכין סנדוויץ' לבנות שלה ושכחה להתקלח, הגיעה ההחלטה להתאשפז.

המחלקה הפסיכיאטרית

בתחילת ינואר 2014, היא הגיעה למחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם ואושפזה למשך שלושה חודשים, במהלכם גם ניסתה לשים קץ לחייה. "היום שבו נכנסתי לבית החולים היה המבהיל והמפחיד בחיי", היא נזכרת, "הייתי בת 42. מעולם לא חוויתי משבר נפשי כזה גדול. להיפך, תמיד הייתי הדמות הדומיננטית, זו שסמכו עליה במשפחה. מישהי מהמשפחה שלי, שהייתה חולה לאורך שנים, גרמה לי להאמין שמהמחלה הזו לא יוצאים. הכרתי אחות בבריאות הנפש שאמרה לי שאנשים חולי נפש מעדיפים להיות חולים בסרטן, שזה פחות נורא, כי ממחלת נפש אי אפשר להירפא. אלו דברים שחלחלו בי והפחידו אותי".

את רואה או ראית עצמך כחולת נפש?

"לא. אני מתמודדת נפש, שסבלה מדיכאון עמוק".

כשהגיעה למחלקה, היא הסתכלה מסביב וראתה מיטות רגילות ולא של בית חולים, אחים ואחיות סימפטיים ורגישים, לבושים בגדים ולא חלוקים לבנים. אבל היא נבהלה ורצתה לעזוב מיד. אמה פקדה עליה להישאר. "את רואה שם אנשים במצבים לא פשוטים, מסתובבים מעורפלים, וזה מאוד מבהיל ומפחיד בימים הראשונים, שאין לתאר. אני הגעתי במצב מאוד קשה ופחדו שאזיק לעצמי, עד כדי כך שלא שחררו אותי אפילו לשישי-שבת, אבל רק שם הצלחתי לישון סוף סוף".

היא קיבלה טיפול אינטנסיבי ומסור שכלל ריפוי בעיסוק, שיחות, פסיכותרפיה ופסיכודרמה, ואחרי חודשיים יצאה לסוף השבוע הראשון שלה בבית במטרה להתחיל גם באשפוז יום, אבל אז הגיעה נפילה נוספת.

"לא הייתי מספיק חזקה, אבל רציתי להיות חזקה בשביל הבנות שלי, ואז אני באה הביתה לשבת הראשונה אחרי חודשיים באשפוז, הבנות יצאו, ואני כתבתי לגרוש שלי שהוא לא יהיה גרוש ממני, אלא אלמן. זה היה הרגע שהבנתי שזהו, זה נגמר, ואין דרך חזרה. בלעתי כדורים. לא באמת רציתי למות באמת. זו הייתה יותר זעקה לעזרה, רציתי שימצאו אותי – ומזל שהדלת בבית לא הייתה נעולה – אבל לא יכולתי לסבול יותר".

היא חזרה למחלקה לאשפוז למשך חודש נוסף ולאט-לאט החלה שוב לחזור לעצמה. "עבר חודש והכדורים החלו להשפיע. התחברתי לרגשות שלי מחדש. צחקתי שוב מהבטן. עד היום אני לוקחת כדורים, אם כי במינון נמוך יותר ומטפלת בעצמי. הולכת לפסיכיאטר. בהחלמה חשוב לשמור על רצף טיפולי".

את אפריל של אותה השנה היא מתארת כיציאה מעבדות לחירות הנפש. היא עברה לאשפוז יום, במסגרתו מגיעים מדי יום למחלקה ושוהים בה עד שעות הצהריים, התמידה להגיע ארבע פעמים בשבוע. "התמסרתי לגמרי לתהליך. הגעתי  לכל פעילות, לא ויתרתי לשנייה, עשיתי החלטה שמפה אני יוצאת חזקה יותר בשביל הבנות שלי. חזר אליי הרצון לחיות. ברגע שיש איזון את מרגישה פתאום שאת יכולה לצחוק מהבטן. להתחבר לרגשות זה משהו שהוא לא פשוט, במיוחד בדיכאון, אבל הנה זה קרה. בשיחות עם הפסיכולוגית נגעתי במקומות כואבים בחיי, וזה עזר לי להתרומם ולצמוח. אנשים חייבים להבין שאם הם באמת יטפלו בעצמם ויבקשו את העזרה הנכונה זה יתרום המון, כמובן שצריך גם סביבה תומכת, יש מכלול של דברים שעוזרים להחלים".

שיקום בקהילה

מבית החולים המשיכה לתהליך שיקום בקהילה שארך כשנתיים. במקביל, החלה לעבוד כמלווה מתמודדי נפש בתהליך שיקום. בהמשך יצאה לקורס מדריכות שיקום בתחום בריאות הנפש, השלימה לימודים והפכה למנגישת זכויות למתמודדים בקהילה מטעם 'עמיתים', תוכנית לשיקום חברתי של נפגעי נפש בשיתוף משרד הבריאות. לאחרונה פתחה עסק והיא מלווה באופן פרטי אנשים שלא מוכרים על ידי משרד הבריאות או כאלה שרוצים לקבל יותר שעות תמיכה. היא מרצה ברחבי הארץ על זכויות המתמודדים בקהילה ומספרת את סיפורה האישי.

ביום שלישי שעבר הרצתה באשכול פיס בקרית מוצקין על כוחה של תמיכה בהתמודדות עם משבר (ראו מסגרת). "אני לוקחת את הלימון והופכת אותו ללימונדה. רואה אנשים בגובה העיניים, יכולה להתחבר לכאב שלהם ממקום מכיל ולא שיפוטי, וחשוב לי לשבור את הסטיגמה שיש על נפגעי נפש",

כשיצאה מהאשפוז החלה לצאת לדייטים, ובעיקר הפסיקה לפחד. "אני נותנת לעצמי פשוט לחיות את החיים. עדיין לא מצאתי זוגיות. אני מאוד רוצה מישהו שיהיה מחובר אליי באמת ושיהיה קשוב לי. בינתיים יש לי את הכלב שלי, צ'ארלי, שנכנס לחיי כחלק מתהליך ההחלמה והוא נאמן לי. בכל פעם שאני פותחת את הדלת, יש מישהו שקופץ לקראתי ומנשק ומחבק אותי. הוא סוג של מתנה. אמא שלי לימדה אותי שבית צריך להיות נקי, וכלב זה דבר שמלכלך. הייתי אישה מאוד מתוקתקת, אבל למדתי לשחרר וליהנות. בתקופות כאלה, את גם מגלה מי הם החברים האמיתיים שלך, מי הם האנשים שבאמת אכפת להם ממך, ואני יכולה לספור על כף יד אחת את אלו שהיו איתי בתקופה הקשה".

את מרגישה שנולדת מחדש?

"ממש כך. מהמקום של ההרס בניתי אדם חדש, יותר חזק ויותר עוצמתי שלא מפחד מכלום. אני לא מפחדת שזה יקרה לי שוב, היום אני יותר ערנית ושמה לב לנורות אזהרה ומאוד קשובה לעצמי. למדתי לחבק את המחלה, אני מנהלת אותה, לא היא אותי. אני עוטפת את עצמי בחברה תומכת ואוהבת, אני לא דופקת לאף אחד חשבון ועושה מה שמתאים לי, הסרתי את המסכות. החיים מפגישים אותי עם אנשים שמובלים אותי בדרך הנכונה, המוארת, ואני חזקה יותר. אין ספק שיש ימים פחות טובים, אבל אני יכולה להתמודד איתם".

מדברים על הנפש

כל הכרטיסים לאירוע נמכרו כמה ימים מראש. יתרה מכך, אנשים נאלצו לשבת על המדרגות, ולא, לא מדובר בהופעה של עומר אדם או עדן בן זקן, אלא בהרצאה בנושא אחר לגמרי, פחות מדובר, אבל חשוב.

"מישהו לרוץ איתו", אירוע המודעות לבריאות הנפש, התקיים ביום שלישי שעבר באשכול פיס בקרית מוצקין בהשתתפות יותר מ-250 איש. תוכנית "עמיתים" של רשת המתנ"סים, בשותפות מילם חיפה ויוזמה צפונית דרך הלב, הפיקו את הערב, שבו ביקשו לעורר שיח גלוי, בהיר ומשתף על חוויית המשבר הנפשי ועל הדרך שעוברים אנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית מדי יום ביומו.

סיפורה האישי של ליאת בכר סחף את המשתתפים. זה לא פשוט לעמוד על במה ולספר למאות אנשים על רגעי ההתמוטטות שלנו, וזה עשה משהו גם לזמר דניאל סולומון שהגיע להופיע בערב.

סולומון שיתף את הקהל בדבר שמעולם לא דיבר עליו קודם: "בהתחלה חשבתי להגיד לכם ששירים נכתבים מהמקומות המאוד גבוהים והנמוכים של הנפש. אמנות תמיד מתכתבת עם בעיות, מחלות נפש ומצוקות. זה מה שחשבתי לומר, אבל העדפתי לשתף אתכם במשהו יותר אישי, לא דיברתי על זה עם איש מעולם", אמר.

סולומון סיפר על בחור צעיר, קרוב משפחה, שהיה קרוב אליו, מקסים ומוכשר שחלם לעשות קולנוע. "תמיד הייתה לי הרגשה שיש משהו שהוא אינו רוצה לשתף בו, עצב גדול שמושרש בו. באוגוסט בשנה שעברה הייתה לנו שיחת נפש ארוכה על סרטים וקולנוע, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. שבוע לאחר מכן הוא החליט לקחת את חייו. מכאן הגעגוע הגדול והצער שלא דיברתי איתו יותר. לפעמים, אני חושב שדיברתי איתו הרבה מאוד, וגם זה איכשהו לא עזר, אבל החלטתי שאעשה כל מה שאני יכול, כדי לתמוך בכל מי שצריך. המחלות האלה הן האיומות מכולן. אנחנו חיים בעידן של רשתות חברתיות, בהן כולם נראים נורא-נורא מאושרים, ולכן אנחנו עוד יותר מתקשים לראות מה באמת עומד מאחורי זה. היום יותר מתמיד צריך להציף, לדבר, ולשמוע ולהוקיר אנשים כמו ליאת היקרה שאמרה כאן דברים לכך מעוררי השראה".

 

בדוק גם

אוזי זולטק צילום: אלון אלנקווה

שומעים אותה?

אחרי ששנים שרה רוק כבד ודיברה בשיריה בעיקר על הקהילה הלהט"בית ואהבות נכזבות, החליטה אוזי זולטק שהגיע הזמן לכתוב ולהלחין בעצמה, והפעם לעסוק בנושא שהכי קרוב אליה כזמרת כבדת שמיעה. בחודש נובמבר היא תופיע בערב גאלה במסגרת קמפיין גדול להעלאת המודעות לכבדי שמיעה וחירשים תחת המסר: "מכשיר שמיעה הוא לא דבר נורא, הנה, גם אני, כזמרת, יכולה"

HWSG6989210-BLA copy

"סניף ארנקי אולגה בביג קריות הוקם מהצורך של הקהל הקרייתי"

יומיים לפתיחת שנת הלימודים, היערכות ההורים נמצאת בשיאה לקראת השנה החדשה. לאחרונה נפתח במתחם ביג …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *