בית / קריות / פנאי קריות / גם יפים, גם אופים

גם יפים, גם אופים

אתם בוודאי לא זוכרים מתי בדיוק פרץ הקונדיטור מיקי שמו לתודעתכם והפכתם למעריצים הדוקים של הקונדיטוריות שלו, אבל זו עובדה שב-15 שנים האחרונות, שמו הפך לשם דבר בעולם הקונדיטוריות והיה לקונדיטור הראשון שאייש את משבצת הסלב, לאחר שהופיע במשך ארבע שנים בתוכנית הבוקר של אודטה בערוץ 10.

שמו הוא למעשה הפנים של מכונה משפחתית משומנת היטב, הוא רק זה שניצב בפרונט, אבל את האימפריה בנתה המשפחה כולה – ההורים רותי ואיציק, הילדים מיקי, גלית, עופר ויוחאי, לכל אחד מהם תפקיד משמעותי ברשת הנושאת את שם משפחתם, כאילו להעיד, על הדבר המשמעותי ביותר עבורם – המשפחה.

הם גדלו בבית מלא באוכל ובחום, כך סיפרו לי שלושה אחים בשיחה נפרדת.

הבן הבכור למשפחה הצנועה מחיפה מיקי, 48, מספר על ילדות אחרת, בשכונה שכל דלתות הבתים היו פתוחות לרווחה, והם, הילדים, היו עוברים מבית לבית, ואצלם, היו נשארים במטבח.

האחים שמו, קונדיטורית שמו. צילום: דורון גולן
האחים שמו, קונדיטורית שמו. צילום: דורון גולן

"הייתי ילד שובב, קצת מופנם וביישן, זה משהו שמלווה אותי עד היום, אבל בסך הכל ילד טוב. למדתי בבית הספר הריאלי, שזה עולם ומלואו מבחינת הסקרנות, אהבתי מתמטיקה, הנדסה וכימיה, יותר מאשר ספרות ותנ"ך. כשאנחנו תלמידים, אנחנו לא רואים את הדברים כמו שאנו רואים היום, כי כששמים מלח במים של פסטה, היום הדברים מקבלים משמעות אחרת. היום כשאני עושה בצק, אני מבין למה מבחינה כימית המלח צריך לבוא אחרון".

מיזוג תרבויות

האוכל הוא מוטיב שחוזר אצל האחים מיקי, עופר ויוחאי, שהתראיינו לכתבה. לשלושתם חוויית הילדות מתובלת בקלזונס של סבתא ובכעכים עם השומשום, שסבתא הייתה מחביאה מעל הארון עם מגבת מכוסה. "שתי הסבתות שלי היו סוג של בשלניות ואופות מאוד טובות", מספר מיקי. מצד אמא הם 13 דורות בארץ, שהגיעו ממגורשי ספרד, ומצד מאבא, הסבא מתורכיה והסבתא מסוריה, אז היה מיזוג של תרבויות במטבח. לפעמים כשההורים והשורשים הם מאותה המדינה, נגיד רומניה, הם נמצאים בתוך התרבות שלהם, אבל כשמגיעים מכמה מקורות, ההשפעה רחבה יותר".

הוא יושב מולי, עם החיוך הזה שמעיד על הביישנות שלו ומדבר בשיא הגעגוע אל הסבתות ואל הפשטות שסימלו. "לסבתות שלי לא היה מיקסר. הן היו מכינות בצק בידיים, פותחות אותו דק דק וממלאות אותו במתוק או בבשר, סוגרות ומקפלות, הבצק היה שקוף מרוב שהיה דק. הוא לא היה נקרע והן עשו את זה בלי כל הקמח המיוחד שיש היום. הן היו מרגישות את הבצק בידיים. אני לא זוכר שלסבתא שלי יצא משהו שלא היה מאה אחוז. ביום כיפור, היא הייתה אופה את הכעכים עם השומשום ושמה אותם בקערה ענקית ומכסה עם מגבת. היא הייתה שמה את הקערה מעל הארון, היינו צריכים לטפס על כיסא כדי להגיע, אבל הקטע הוא שגם אחרי כמה ימים, הכעכים היו טעימים למרות שלא היה בקופסה אטומה. היום, תוציאי דקה לפני או אחרי הזמן והמוצר גמור. לסבתות זה לא היה קורה, הן היו אופות בלי טיימר והכל היה יוצא בינגו. היום, אנשים רואים את הדברים טריוויאליים, לדור ההוא היה קשה, אבל הם התמודדו, היום, אנשים מתעצלים ולא עושים".

לדבריו, את רזי המקצוע ינק מהבתים של הסבתות, מהבית של אמא, שכל הזמן בישלה ואפתה. "אמא שלי הייתה מכינה ביום שישי עוגות שמרים, חמישה פסים על שתי תבניות ומקררת אותם על הרצפה. אחר כך הייתה מחזירה אותם לתנור שהתקרר, לא היינו מכניסים למקרר. היום אני עושה עוגות עם שוקולד קליבו, שזה השוקולד הבלגי הטוב בעולם וזה לא משתווה לעוגה הכושית שאמא הייתה אופה, ולא היה שוקולד, היה קקאו".

כשהיה בן 16 ובהמשך הדרך, היו מגיעים אליו חברים, ותמיד היה פותח להם שולחן ובו החומוס והחמוצים שאבא שלו עשה. תמיד היה לו הטאץ' להגיש אוכל אסתטי. הוא היה מסדר את החומוס עם שמן זית, פפריקה ופטרוזיליה ופורס את העגבניות כמניפה. "לא היו לנו ויסקי או בירה, אבל אוכל? אין על האוכל שהיה לנו ואני לא מדבר על ג'אנק פוד או קולינריה משובחת. מה שהיה, היה מעולה, פשוט מנצח".

האחים שמו, קונדיטורית שמו. צילום: דורון גולן
האחים שמו, קונדיטורית שמו. צילום: דורון גולן

הקונדיטוריה של ההורים

הוא התגייס לגולני, סיים בהצטיינות את כל נקודות המסלול עד לתפקיד המ"פ ושירת שלוש שנים בקבע. מספיק לשמוע אותו מדבר על הערכים והכבוד שינק בבית, כדי להבין שהוא עשה את זה מתוך תחושת שליחות ומחויבות למדינה. הוא יצא לחו"ל מטעם הצבא, וכשחזר, בזמן שהיה בחופשה לקראת התפקיד הבא, הלך לעזור להוריו בקונדיטוריה שפתחו רק כמה חודשים קודם לכן ברחוב האצטדיון בקרית חיים.

"באתי לעזור להם והתאהבתי. מהרגע שהגעתי לקונדיטוריה, נשארתי. זו הייתה שנת 1993. היו שתי ויטרינות – האחת של עוגות שמרים, ובשנייה היו פסים מעוגות קצפת. אנשים לא היו קונים עוגות בחוץ, והמחירים היו הזויים, על פס של עוגה לקחו 7 שקלים".

הוא התמסר לעבודה והלך ללמוד את המקצוע בגרמניה. כשחזר לישראל, הבין שאין פה חומרי גלם כמו באירופה. זה רק סקרן אותו עוד יותר, ומשנת 2001, היה נוסע מדי שנה לתערוכת האפייה השנתית הגדולה ועובר השתלמויות. בבלגיה זכה להכיר מוצרים וחומרי גלם, הטובים יותר מקקאו, וידע מה להביא לארץ. אחר כך למד בצרפת את כל מה שקשור לבצקים, בבולניה למד על גלידה ועל טארטים והמשיך לרונדו בשוויץ, שם למד איך מרדדים בצק במרדדת ממוחשבת. והרשימה נמשכת, כי הוא לא מפסיק ללמוד. הוא בדעה, שתמיד יש עוד ללמוד.

בהמשך נרשם לקורס של מאסטר שף בירושלים, שארך שנתיים ושלושה חודשים. הוא מצא את עצמו הקונדיטור היחיד בן שפים, אבל זה רק אתגר אותו יותר. במקביל, הגיע לתוכנית הבוקר של אודטה ונשאר שם. "בהתחלה, לא משנה באילו טמפרטורות, הזעתי באולפן. זה היה מהתרגשות. בואי נגיד שהיו עושים לי הרבה ואצ'-אפים, עד שיום אחד אודטה אמרה שאחשוב על משהו שירגיע אותי. היא אמרה לי שיש חמש מצלמות ורק מי שיושב בקונטרול, קומה מתחתנו,  יחליט איזו מצלמה תשדר, אז עדיף שאהיה אני ואסתכל רק על המצלמה הראשית. לא לימדו והדריכו אותי איך לדבר. בפעם הראשונה באתי עם בגדי עבודה, ואנחנו בשידור חי, אי אפשר להחליף בגדים. אודטה אמרה לי: 'אתה לא בעבודה, כולם באים קז'ואל, תבוא כמו שאתה הולך בדרך לעבודה, לא בגדי קונדיטור".

הוא נהנה מכל רגע בארבע השנים בתוכנית, הכיר את האנשים שהשתתפו ואת מגישי הפינות הקבועות – שרית ישי לוי, שגב משה, דביר בנדק ויובל כספין, אבל ללא ספק שלקונדיטוריה המשפחתית, הפרסום עשה טוב. "היינו עסק קרייתי ולא היינו מוכרים. פתאום התפרסמנו. היו לנו כבר שני סניפים בקרית חיים ובשדרות מוריה, ומהר מאוד זה יצר ואקום מסוים, כי כל הזמן שאלו אותנו למה אין סניף בתל אביב. בדיוק המורה שלנו מבית הספר יסודי, יוכי פרוכטר, אמרה לנו שהתפנה נכס שלה, אם אנחנו רוצים לפתוח חנות. כך פתחנו במרכז זיו בנווה שאנן. זו היה בשנת 2005. כל הזמן כיוונו להגיע לתל אביב, אבל צריך כסף בשביל זה, ולא יכולנו לפתוח מיד. בשנת 2007 פתחנו את הסניף הראשון בתל אביב, היום יש שם שלושה, ועוד אחד בכפר סבא ואחד ברמת השרון".

מיקי נשוי פעם שנייה. יש לו בן חייל מנישואיו הראשונים ושתי בנות (9, 11) מנישואיו הנוכחיים. בנו הגדול אביב מראה התעניינות באפייה, ואביו אומר: "יש לו את היסודות, אבל הוא צריך מאוד לרצות שזה יקרה".

האחים שמו, קונדיטורית שמו. צילום: דורון גולן
האחים שמו, קונדיטורית שמו. צילום: דורון גולן

מכור לצבא

עופר שמו, 46, מתגורר עם אשתו אביגל וארבעת ילדיו בקרית חיים. הוא מעיד על עצמו כילד סנדוויץ' אופייני, על כל התכונות המתלוות. "היה לי את הכל, הרגשתי שאני מקופח, ועד היום אני צריך את החיזוק, גם במהלכים העסקיים, אני צריך מילה טובה. אנחנו תמיד מחליטים פה אחד, אבל כשמיקי מחליט, הוא הולך עם ההחלטה שלו".

עופר מאוד רצה ללכת בעקבות אחיו הבכור ולשרת בגולני, אבל התגייס ביום בו גייסו רק לתותחנים או שריון. הוא צלצל הביתה ואמר לאמו שאם לא נותנים לו גולני, הוא הולך להיות ג'ובניק, אלא שאז אביו אמר, שאם הוא הולך להיות ג'ובניק, עדיף שלא יחזור הביתה. אז הוא התגייס לתותחנים.

"היינו דור אחר", הוא מספר, "אהבתי את הצבא ברמות קשות, הייתי נשוי לו. יצאתי פעם בשבועיים, הייתי מבצעי. הייתי בתוך לבנון, נותן חיפוי כשאני יודע שמיקי יושב במארב בעומק לבנון ואני נותן חיפוי, שומר עליו. הייתי מפקד מחנה הפליטים ג'באליה בעזה לחודש, שנה בקבע, קצין, השתחררתי סגן, מפקד סוללת תותחים. הייתי מכור לצבא בתפקיד מבצעי, אבל תפקיד ההדרכה, לא היה אני. שלחו אותי לחצי שנה של הדרכה בשבטה וחשבתי שאני מת. באותה תקופה נפגשתי עם מיקי בלבנון. אבא בדיוק פתח את הקונדיטוריה והחלטנו שלא נישאר בקבע אלא נבוא לעזור לו".

לדברי עופר, מהרגע שהשתחררו בסוף שנת 1993 ועד לאמצע שנת 1999, העסק עבר תקופה כלכלית לא פשוטה. "לקח לנו תקופה להתמודד עם הדברים. בהתחלה מכרנו יפה, אבל לא ידענו להרוויח כסף, 'להרוויח' זו עד היום מילת גנאי עבור מיקי. עד מאי 1999 הפסדנו כסף, למרות שבנינו חוג לקוחות שעד היום מגיעים לחנות. לא ידענו להרוויח, ידענו לתת שירות ומוצר. כשהיינו עם הגב לקיר מבחינה כלכלית, עשינו שינוי מסלול. אני התמקדתי בתחום הכלכלי ניהולי, מיקי הלך ללמוד ואת אבא דחקנו למשרד, למה שהוא עושה הכי טוב, לאדמיניסטרציה, עד היום הוא עושה לנו את זה הכי טוב, עושה סדר בבלגן שלנו. הוא בן 81 היום, אבל זה הקטע של העסק המשפחתי, של הערכים, כי כיף לו, טוב לו וזה הביחד והמשפחתיות ואין פה חישוב כלכלי. אנחנו נהנים ממנו, יש לנו פריבילגיה להיות איתו ולהרוויח ביחד, אנחנו חוגגים חגים ביחד וזו המהות שלנו בחיים".

כשעשה את התואר בכלכלה ומינהל עסקים כבר היה מאחוריו ניסיון רב של עסק. גם המרצים שלו הבחינו בניסיון הרב שיש לו מהשטח והיו אומרים לסטודנטים, שכדאי שיקשיבו לשמו, כי גם להם, המרצים, אין דוגמאות טובות כל כך.

אין ספק שעופר הוא הצד הכלכלי של העסק, אבל דווקא אצלו אפשר לראות את האהבה והחום שהביא איתו מהבית. כשאני שואלת אותו אם הוא גאה באימפריה שהמשפחה הקימה הוא אומר: "את אומרת 'אימפריה' ואני מתענג וכיף לי, אבל מצד שני אני יודע שהכל שביר בחיים. כל היום אתה יוצא לשטח מחדש וחי את האנשים, נוגע בעשייה והעבודה היא אותה העבודה, האנשים הם אותם האנשים. נכון שהתרחב המעגל, אבל ההנאה שלי נשארה לגעת באנשים, לשמח אותם ואת העובדים, ליהנות מהרגע, הדברים הקטנים שעושים את האושר של החיים. אנחנו באים ממקום חזק, מביטחון, מערכים ומוסר. כשאני אומר משפחה, אני מתכוון גם לעובדים ולספקים, אנחנו משפחה גדולה, חלק מהדנ"א של הרשת זו המשפחתיות, להכיר לקוחות בשם, ללוות אותם, לתת. אנחנו נהנים לתת, אני כל הזמן אומר לאשתי שזה סוג של אגואיזם, כי הרי עושה לך טוב לתת. זה חלק חשוב מהעשייה, לא פחות חשוב מהמכירה. אין מי שיבקש ולא ניתן".

ממשפטים לעוגות

צעיר האחים, בן הזקונים, הוא יוחאי, 41, נשוי ואב לשלושה ילדים (וכלבה, הוא מבקש להדגיש). גם הוא זוכר חוויית הילדות בבית ספרדי חם עם הרבה אוכל ולא רק עוגות. הוא היה ילד טוב, חברותי וספורטיבי. בצבא, בניגוד לאחיו, שירת במשטרה הצבאית, בכלא 6, ומאוד נהנה. כשהשתחרר, עשה תואר ראשון במזרח תיכון באוניברסיטת חיפה ומיד לאחריו תואר שני בתולדות ישראל. "תמיד היה לי חיבור להיסטוריה, אז מאוד נהניתי מהלימודים", הוא אומר, "אחר כך עברתי לגור במרכז ועשיתי תואר נוסף במשפטים, בבינתחומי, בין העשור השני לשלישי בחיי הייתי סטודנט".

הוא אפילו עשה התמחות ועבד כחצי שנה כעורך דין, אבל בשנת 2002, כשנפתח הסניף השני של הקונדיטוריה במוריה, ביקשו ממנו מיקי ועופר להשתלב בחברה והוא החל מנהל את אחד הסניפים.

"עזבתי את עולם המשפט ונכנסתי לגמרי לעסק המשפחתי שהלך וצמח. היום אני מנהל השיווק ואת כל נושא החנויות. יש לנו תשע חנויות והכל בבעלות פרטית שלנו, אין לנו זכיינים. אני אחראי על הקשר היומיומי עם הסניפים, בחירת העובדים וההדרכות, עובד מול השיווק, התקשורת והיח"צ. אני משתמש בידע המשפטי שלי כעורך דין בחוזים שלנו עם החברות שמיקי הוא הפרזנטור שלהם".

את אחיו הבכור מיקי לא ממש הכיר, מאחר ששמונה השנים המפרידות ביניהן, הביאו לכך שבמהלך כל ילדותו, אחיו הבכור שירת בגולני. "הקשר הלך והתהדק בינינו אחרי שמיקי השתחרר מהצבא וחזר לאזרחות. אנחנו חברים מאוד טובים היום, למרות פער הגילאים, גם הילדים שלנו – הגדולה שלי והקטנה של מיקי באותו הגיל – אז תמיד בקיץ אנחנו נוסעים עם המשפחות, למרות שהוא הבכור ואני הצעיר. אני מאוד גאה בו, מי שמכיר אותו מבפנים יודע שהוא הרבה פחות מוחצן ממה שבטלוויזיה. אני הרבה יותר דברן ובולט ממנו. באירועים חברתיים הוא ביישן ושקט ומאוד מצחיק אותי לראות אותו בטלוויזיה, אבל הוא עושה את זה נפלא והוא עם הרגליים על הקרקע, כולנו כאלה, אנחנו יודעים שהיום אתה מצליח, אבל הכדור הוא עגול, אז אנחנו דאון טו ארט".

זה פשוט מדהים איך חוויית החום והאוכל בבית ההורים משפיעים על כולם, ושלושת האחים אומרים, בשלב מסוים של השיחה, את אותם הדברים. "גדלנו בבית מלא חום ואהבה, אף פעם לא היה חסר כלום, אבל הכסף הלך לדברים חשובים יותר, לא לנסיעות לחו"ל. להורים שלנו היו חשובים החינוך והאוכל. אמא שלנו לא עבדה, היא גידלה ארבעה ילדים, תמיד הייתי מגיע לארוחת צהריים עם עוד שלושה ילדים שהאימהות שלהם עבדו".

בדוק גם

עדי קרנקורס. צילום: דורון גולן

בלי צנזורה

מה מביא מנהלת מכירות, נשואה באושר, אמא לשתי בנות, לשבת בלילה בפינת האוכל בביתה ולכתוב סיפורים ארוטיים? בעוד כשלושה חודשים יראה אור ספרה הראשון של עדי קרנקורס מקרית אתא, שהוא קובץ של שישה סיפורים ארוטיים, בלי הרבה חסמים. עד שזה יקרה, אפשר לעקוב אחריה בקבוצת הפייסבוק שהקימה, המונה כ-16 אלף חברים, רובן נשים

אורית קופרמן. צילום: דורון גולן

בזכות אורי

המשפט המכונן בחייה של אורית קופרמן מקרית מוצקין היה מפיה של מישהי שאמרה לה שאם היא רוצה לדפוק את המערכת, היא צריכה לעשות זאת מבפנים. הילדה, שנפלטה פעם אחר פעם ממערכת החינוך, היא היום סטודנטית לתואר שני באבחון וטיפול בלקויות למידה, והכל בזכות אורי, בנה האוטיסט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *