יום שני , אוקטובר 22 2018
בית / קריות / פנאי קריות / אבנים עם לב אדם
זוהר מור. צילום: דורון גולן
זוהר מור. צילום: דורון גולן

אבנים עם לב אדם

זוהר מור תמיד נגעה באמנות, אבל רק אחרי שפגשה בארבע עיניים את מחלת הסרטן החליטה להתמסר ויצרה סדנה להעצמה באמצעות ציור על אבנים. היום, בביתה, בקיבוץ רמת יוחנן, היא מפעילה מרכז שבו היא מטפלת באנשים באמצעות אבנים, עליהן היא או הם מציירים. לדבריה, מצאה את האור.

מור, 50, נולדה בקיבוץ חפציבה בעמק יזרעאל, בת בכורה בין ארבעה אחים. "הייתי ילדת קיבוץ, ילדת טבע עם סוסים, שדות והרבה חברה. גדלתי בקיבוץ שיתופי, שזו חוויה מאוד ייחודית. הייתי בקבוצת ילדים מאוד מצומצמת, היינו בסך הכל 12 ילדים והיה מאוד כיף, הייתה לי ילדות כיפית למרגלות הגלבוע, מקום קסום".

בתיכון למדה מור באורט עין חרוד, אז הכירה ילדים מקיבוצים שונים ובצבא יצאה מהקיבוץ בפעם הראשונה. היא שירתה באוגדה 162 בשריון ואחר כך בגדוד בבקעה. אחרי הצבא, עברה לשנה לתל אביב, שם טעמה מחיי העיר.

"הכרתי רק את הקיבוץ וזה היה מאוד משונה. פתאום למדתי לבשל, כי בקיבוץ יש חדר אוכל, ואז טסתי עם חברות לניו יורק, לעבוד במנהטן. שם במנהטן פגשתי את בעלי, רון, הקיבוצניק מרמת יוחנן. נשארנו שם שנה ורבע וחזרתי איתו לרמת יוחנן".
ילדת טבע בכיתה צפופה

כשחזרו לישראל, החלה מור ללמוד הוראה ותואר ראשון באורנים ועבדה בבתי ספר בקריות. היא התחילה ברכסים, משם עברה לבית הספר גורדון בקרית אתא, אחר כך בבית הספר אחדות בקרית מוצקין ומשם לבית הספר מגינים בקרית חיים.

"הייתי בעיקר מחנכת ולימדתי מדעים. יצא לי לחנך את כל קשת הגילאים. אהבתי מאוד את החינוך, אבל היה לי מאוד קשה עם הצפיפות בכיתה. באה ילדת טבע ושמים אותה בכיתה צפופה. לימדתי טבע, אבל זה לא ממש היה טבע, כי זה בתוך כיתה וזה צפוף וזה אף פעם לא להיות מאה אחוז בשביל כולם, כי את לא יכולה לחלק את עצמך. מצאתי את עצמי הולכת לעבודה בשנים האחרונות והרגשתי שזה כבר לא אותו הדבר, היה חסר לי שם משהו".

מור למדה לתואר שני בחינוך ושילבה אמנויות. היא המשיכה עוד שנתיים ללמד בחצי משרה, עד שביקשו ממנה להחליף מורה שחלתה בסרטן בבית הספר של הקיבוץ.

"אז הבנתי שאני רוצה משהו אחר ופתחתי את מרכז 'משעולי הצלחה'. לימדתי אימון לילדים ונוער עם הפרעות קשב וריכוז. שילבתי את האימון במרכז והיו איתי מורים שנתנו שיעורי עזר לילדים ומאבחנת. יום אחד, לגמרי במקרה, תוך כדי שיתוף פעולה שעשיתי עם ד"ר אורלי כץ, היא סיפרה לי שהיא עושה תמיד בדיקות סיפרתי לה שאני לא עושה, כי בישראל לא מעודדים לעשות בדיקות. הייתי בת 45 ובאותו הלילה, משהו העיר אותי, קמתי לסלון, שמתי יד על החזה והרגשתי גוש קטן. זה לקח עוד כמה חודשים עד שהגעתי להתחלה של טיפולים, כי בהתחלה הכחשתי. אמרתי שזה לא זה, שלי זה לא יקרה, עד שעוד ועוד בדיקות אוששו את האבחנה, שיש לי סרטן השד. הבנתי שאני נכנסת לשנה של טיפולים קשים, הרצפה נפערה מתחתיי והשמיים נפלו עליי. פחד גדול נכנס לחיים שלי עם כל מה שזה אומר. המשכתי לעבוד ושמרתי את זה בסוד, כי כנראה חשבתי שאני יכולה להתמודד לבדי ושאם אשמור את זה בסוד, אולי זה לא כל כך נורא. חשבתי שאם לא אתייחס למחלה, אולי היא תעבור בקלות. המשכתי לקבל ילדים לקואצ'ינג וללכת יום יום לעבודה. עברתי טיפולים קשים מאוד, שאני אפילו לא יכולה לדבר עליהם עכשיו, כי למרות שעבר כל כך הרבה זמן, זה כאילו שאני מדברת על מישהי אחרת. אולי זו הדרך שלי לצבוע לי את העולם בצבעים יפים שיכסו את הצבעים הקשים, כי היו הרבה צבעים קשים בתוך התקופה הזו".

זוהר מור. צילום: דורון גולן
זוהר מור. צילום: דורון גולן

להתיר את הסוד

בשלב הראשון להחלמה הבינה מור כמה דברים חשובים, ביניהם, אולי החשוב מכל, שהיא לא יכולה לשמור את המחלה בסוד. "מישהי עזרה לי להבין את זה. היא אמרה לי שנעשה כמה פגישות ונתיר את הסוד, ואני מודה לה עד היום על כך. אם את מסתירה סוד זה קשה, כי צריך לשקר כל הזמן, זה מסובך. דבר נוסף, את לא מאפשרת למעגלים הקרובים שלך לעזור לך ולהיות שם בשבילך. אז הפחד מתעצם. כשהתרתי את הסוד, בעצם אפשרתי לסביבה לסייע, להיות שם בשבילי, לתמוך.

"באותו הזמן הכרתי את האגודה למען הסרטן, הצטרפתי לפעילויות ושמתי לב לדבר הכי חשוב, שגרם לי לצמוח מהמצב הכי נמוך שהייתי בו. שמתי לב שהצורה שבה אני מקבלת את הדברים, היא זו שקובעת. זאת אומרת, אימצתי לעצמי משפטי השראה כמו: 'כשאתה משנה את הצורה בה אתה מסתכל על הדברים, הדברים שאתה מסתכל עליהם משתנים'.

"הבנתי שאני צריכה לעשות דברים שיעשו לי טוב, ודווקא בתקופה הזו, חיפשתי מה עושה לי טוב ופתאום נחשפתי לעולם שלם של צורות הבעה, אם זה ריקוד מסוים שהתחברתי אליו, או הציור, שבשלב הזה נכנס לחיי עם המון צבעים. כשאמא שלי שאלה איך עוד היא יכולה לעזור, ביקשתי צבעים פשוטים. היא הביאה לי צבעי עיפרון ובלוק נייר והתחלתי לצייר, ציורים עם הרבה הבעה, חלק פה על הקירות וחלק נכנסו לספר".

אנחנו יושבות בסטודיו של מור ברמת יוחנן, חדר לא גדול, שאת קירותיו מעטרים ציוריה. בכל מקום בחדר ניצבות אבנים, גדולות וקטנות, עליהן כתובים משפטי השראה ומצוירים עליהן ציורים. את האבנים גילתה מור במקרה.

"טסתי לסלובקיה וגיליתי כמה אבנים מאוירות וקניתי אותם. חזרתי לארץ והתחלתי לחפש צבעים מתאימים והתחלתי לצייר על אבנים, לכתוב לעצמי משפטים מחזקים ומשפטי העצמה. התחלתי להרגיש שגם כדאי לי למלא את החיים בהשראה וצבעים, וגם לעסוק בזה, בדברים מרגיעים ונעימים והיה לי מאוד זמין לצייר על אבנים. יש אבנים מסביבנו, בים, בטבע, בגינות והצבעים תמיד איתי. שמתי לב שהרבה ילדים ומבוגרים מתחברים לאבנים ולציורים שאני מציירת.

"דבר נוסף ששמתי לב הוא שיש לי המון סיפורים שמתחילים להיות בתוכי ואני רוצה לספר אותם; סיפורים על קשרים מיוחדים, על אנשים שקרו להם כל מיני מקרים מיוחדים, על מקומות. אלו דברים שמעלים אותי ונותנים לי עוצמה להיזכר שיש לי כוחות להתמודד, כי במשך תקופה הרגשתי שאין לי כוחות. התמסרתי לרפואה ומה שהיא יכולה לעשות זה תהליכים מאוד קשים בגוף. כל מיני מראות שרואים בבתי חולים, ולא יעזור כלום, זה משפיע על הגוף. איך שהייתי נכנסת לבית החולים, לחץ הדם שלי היה עולה, אז חיפשתי דרכים שירגיעו אותי ויעשו לי טוב. אנשים בעיקר שיהיה נעים להתחבר אליהם, קירבתי אליי. אנשים שבאותו הזמן לא התאימו ולא עשו לי טוב, גם אם לא ידעו, הרחקתי. הכי חשוב היה לי לא לשקוע במיטה".
אבן הזוהר

מור החליטה להאיר את התקופה החשוכה שעברה באמצעות צבעים עזים ופשוט ציירה. "דווקא בתקופה הכי קשה, אנשים התחילו להגיד שאני נראית זוהרת, שאלו מה הסוד. הבנתי שכנראה שאני עושה דברים נכונים ומאוד רציתי לשתף אחרים, בעיקר בקטע של האבנים. בבית התחילו להצטבר המון אבנים, ובתקופה מסוימת, כשלא עבדתי, הבנתי שזה מה שהיה חסר לי בחיים – יצירתיות, ביטוי בצבע, דמיון והעצמה. התחלתי לפתח את זה, הקמתי את מרכז 'אבן זוהר' ובניתי הרצאה שהמסר שלה הוא שהכוח נמצא בידיים שלי. תרתי משמע. כוח מבחינת להחליט, להרים את עצמי ולהתמודד. יש בכולנו כוחות, ולפעמים אנחנו שוכחים את זה בגלל ההתמודדויות שלנו".

מור נשאבה לאבנים ופתחה סדנאות להכנת אבן זוהר אישית. אנשים החלו להגיע אליה לקיבוץ מכל רחבי הארץ, כדי לצייר לעצמם את אבן הזוהר שלהם.

"כל אחד יכול לעשות את זה. יוצאים מפה עם אבן, אחרי ששמעו ממני את הסיפור, או את שלי או את של הדר, גיבור הספר. אחר כך אני נותנת את החומרים המתאימים להכנת אבן אישית עם השראה והנחיה והם יוצרים אבן למי שהם רוצים, או לעצמם, או למי מיקיריהם. האבן יכולה להיות עם מילה, משפט או ציור שמסמל משהו.

"אחת האבנים הייתה איתי בטיפולים. הייתי מחזיקה אותה, מסתכלת עליה, מושיטה את היד לטיפול, אבל לא מסתכלת, מתרכזת במה שעושה לי טוב, בצבעים ובצורה, מועכת קצת את האבן ובעצם מסבה את תשומת ליבי לחצי הכוס המלאה, כי מה לעשות, לפעמים יש לנו אתגרים קשים. הייתי מריצה בראש דיבור פנימי שיש לי הכוחות וזה כבר עובר, ואז עברתי את הדברים יותר בקלות. האבן הזו הפכה לקמע. בפעם הבאה שבאתי לטיפול, הוא עבר מאוד קשה וחברה שאלה אותי מה שונה מהטיפול הקודם. חשבנו וחשבנו ואז הבנו שאבן הינשוף לא הייתה איתי בטיפול כי עברה למישהי אחרת, שביקשה לקנות אותה. בתום הטיפולים נסענו אליה, אמרתי לה שאכין לה ינשוף אחר ושתחזיר לי את האבן. היא קיבלה אבן דומה ומאז, כבר שלוש שנים הינשוף אצלי בתיק והוא אבן הקמע שלי".

במקביל, מור החלה לכתוב לעצמה כל מיני סיפורים, על מקרים שקרו לה ועל אנשים שפגשה במהלך הדרך הארוכה שעברה. באורח פלא, ניתנה לה ההזדמנות מהקיבוץ בצורת עידוד ליצירה. מזכיר הקיבוץ שעוסק בכתיבה נכנס לתמונה, דחף וסייע לה להוציא את הספר, "אבני הכוחות של הדר".

"הספר מספר על ילד בשם הדר, ילד אמיתי שלפני שנתיים היו לו ביעותי לילה כמו להרבה ילדים, ואמא שלו סיפרה לי. הכנתי לו אבן חלומות טובים, ושנתיים אחרי, האבן עדיין ליד המיטה שלו, עוזרת לו להירדם. על שמו הספר. לאחרונה תורגם הספר לערבית, וממש בימים אלה הוא בבית דפוס. הדר הפך לחאדר, אבל כל השאר דומה. בספר הדר מכין אבנים לכל מיני אנשים שצריכים, לאמא שלו שאותה הוא מאוד אוהב, לאחיו שמתקשה להיפרד מאמא. בספר אין סרטן, יש רופא שיניים ומקרים שקורים כמו לכולם".

היום, הספר שלה, יחד עם האבנים, נוגעים באנשים שמתמודדים עם קושי, פחד או אתגר. "הרעיון שהאבן נותנת, בצורה של קמע או אבן כוחות, היא שיש לנו יכולת להשפיע על החיים שלנו, על ההתנהלות שלנו, אפילו עד לרמה של ריפוי עצמי", היא אומרת, "התגובות של הגוף שלנו ממש יכולות תלויות להיות במה שנעשה ונחשוב. מאוד חשוב לתת מקום לרגשות. טיפול רפואי בכלל, לא רק בסרטן, כל מצב בריאותי, הוא בקשר ישיר למצב הנפשי והרגשי שלנו".

מלבד הספר והסדנאות, השיקה מור את ההרצאה "אבני הדרך אל האושר", אותה היא מחברת לסיפור האישי שלה, לחשיפה לאבנים ולמשפטי העצמה שגרמו לה להרים את הראש מהמחלה הקשה. "יש מילים שיש בהן כוח להרים אותנו, כמו שמחה, אופטימיות, בריאות, מה שאנחנו מאחלים לעצמנו, אבל להגיד, לכתוב ולחיות אותן – זה מוביל אותנו לצמיחה, לשיפור ולחיים הטובים. ההרצאות, הסדנאות והספר מתאימים לכל מי שמחפש ריגושים, העצמה ועוצמה, וכמובן שהתוצר הוא יפה. העיסוק במילים מעצימות מחזק. חשבתי שאולי אמצא משהו אחר, כי קשה לסחוב אבנים כל היום, אבל אני לא מצליחה למצוא. אנשים מתמכרים לזה, פתאום נפתחות לנו העיניים, הרי הייתי פעם מורה למדעים ולימדתי על סלעים ואבנים, ועכשיו הכל מתחבר".

מור ממשיכה לאסוף סיפורים, והספר הבא שלה נמצא ממש שניות לפני שהוא עולה על מכבש הדפוס. "אני רואה את הספר בעוד שפות, כי הרעיון הזה חוצה דתות ומדינות. יש אבנים שלי בכל העולם. אני יודעת שיש בסין, בארה"ב, בהולנד ובשוויץ, כי גם כשאנשים לא מבינים את השפה, זה מושך אותם. נכנסה לפה תיירת מרוסיה שקנתה אבן בלי שהבינה מה כתוב בה בכלל. הרעיון הזה של תזכורת למציאות מזכיר לנו את היופי של החיים".

 

בדוק גם

הוקי גלגיליות. צילום: דוברות העירייה

כאן מתגלגלים בכיף

ביום ראשון השבוע נחנך מחדש מגרש ההוקי גלגיליות בשכונת אפק, לאחר שהסתיים השיפוץ המקיף, שכלל …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *