fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

הופה אולה

לישראל עלתה בגיל 8 ממולדובה, אבל היום אין לה שמץ של מבטא והיא עושה את צעדיה הראשונים בעולם המשחק. הדוגמנית אולה מיכאלוב מקרית חיים, שצילמה לאחרונה קמפיין למעצבת האופנה חגית טסה, מספרת למה הצבא סירב לגייס אותה ולמה צבעה את שיערה באפור

 

אולה מיכאלוב, 26, נולדה במולדובה כבת זקונים, אחרי אחות ושני אחים. כשהייתה בת 8 וחצי עלתה המשפחה לישראל והתמקמה במרכז הקליטה בקרית ים. למרות שהייתה אמורה להשתלב בכיתה ג', הוכנסה לכיתה א', כדי שתלמד קודם את השפה העברית. "גם את אחי הכניסו לכיתה ד' במקום ה', כנראה שככה עשו לכולם", היא אומרת, "זה יצר מצב שבו תמיד הייתי הכי גדולה בכיתה, אבל תמיד הכי ילדותית בהתנהגות. עד היום, הגיל לא השפיע עליי, בגדול אני אדם שלא מאמין לגיל. ההשתלבות בישראל הייתה לי די חלקה, קיבלו אותי מאוד יפה, למרות שביום ראשון ללימודים הגעתי עם ארוחת בוקר של רוסים. אמא שלי הכינה לי לחמנייה עם קבב, על הבוקר, אבל מזל שהיא שלחה לי שקית של תפוצ'יפס, כי זה קנה את כל הילדים בכיתה ומיד כולם היו נחמדים אליי".

חבלי הקליטה עברו בקלות, מיכאלוב למדה את השפה העברית במהרה והיום אין זכר למבטא הרוסי, איתו עלתה לארץ. "כשאני מדברת רוסית, עם רוסים, יוצא לי מבטא רוסי כבד", היא צוחקת, "לפני שבועיים הייתי באודישן והייתי צריכה לשחק תפקיד של חיילת רוסייה, עם מבטא. נשמעתי לעצמי כל כך מאולצת, לא כמו שזה נשמע שאני מדברת עם החברות שלי מקרית חיים. עם ישראלים זה יוצא לי מאולץ".

1אולה מיכאלוב צילום איתן טל
"ידעתי שאני נראית טוב". אולה מיכאלוב לחגית טסה [צילום: איתן טל]
המורה שהשאירה חותם
כשהייתה בת 11 עברה המשפחה להתגורר בקרית חיים, ואת כיתה ו' כבר עשתה בבית הספר דגניה. "רק מורה אחת, המחנכת שלי מכיתה ג' בבית הספר אמירים בקרית ים, היא היחידה שהשאירה בי חותם לכל החיים. האדם הכי מדהים, חייקי, מחנכת שבאמת לימדה, לימדה אותנו באמת את החיים. כשנתקלתי בה בהמשך החיים, היא תמיד זיהתה אותי ופרגנה, אדם טוב שתמיד ראו עליה שהיא מאושרת".

המשחק תמיד היה שם בחייה והיא תמיד חיפשה את המסגרות הבית ספריות שעסקו בתחום. "הייתי ילדה מאוד אנרגטית, קופצנית, תמיד שמחה, למרות דברים קשים שעברתי בחיים, תמיד הייתי אופטימית, אהבתי לשחק בבית הספר, להמציא ולהשתתף בהצגות, היו לי רעיונות שהשתמשו בהם בהצגות, אהבתי להיות מול קהל. אגב, היום מאוד מפחיד אותי לעמוד מול קהל, פעם זה בא לי יותר בטבעיות. לילדים אין פחד, הם כל כך בטוחים בעצמם".

כמעט כל חייה שמעה כמה היא יפה, אבל מעולם לא האמינה בזה. למרות שהחלה לדגמן עוד בגיל 18. רק לפני שנתיים באמת החלה להאמין בכך. "ידעתי שאני נראית טוב, אבל אנשים סביבי, החברים הטובים אמרו לי שאני לא מעריכה את עצמי מספיק. התחלתי להבין ולהתנהג בהתאם. תמיד פחדתי להגיד לעצמי שאני יפה, לא רציתי את זה, לא אדם כזה. אני מאוד נבוכה כשמתחילים איתי, זה לא נעים לי. לא רציתי להיות הבנאדם היהיר הזה, כמו הרבה בנות שאומרות על עצמן שהן יפות. העדפתי תמיד להוריד מעצמי מאשר לעלות".

היא לא עשתה צבא, למרות שמאוד רצתה. היא הגיעה אל לשכת הגיוס, עם קבלת הצו הראשון ושם הרופא הצבאי הרס לה את התכניות להתגייס לקרבי. "מאוד התרגשתי שהגעתי ללשכת הגיוס, אבל הרופא הסתכל עליי ואמר לי שהוא חושב שאני אנמית. הוא ביקש לראות את הציפורניים ואמר לי שהן דקות כמו נייר. שלח אותי לבדיקת דם, שאין דבר שאני מפחדת ממנו יותר בחיים, וגילו שאני אנמית מאוד. אם לאדם נורמלי יש המוגלובין 13, לי היה 6. הם אמרו שהם לא יכולים לגייס אותי, כי זה מדד מאוד נמוך והם חוששים שהמאמץ יזיק לי. במשך שנתיים, הגעתי כל הזמן ללשכת הגיוס בחיפה והם בדקו אם ההמוגלובין עלה, לקחתי כדורים ודבר לא עזר, ההמוגלובין לא עלה מעל לשש וחצי. בסופו של דבר, אחרי שנתיים שאלתי אותם אם הם רוצים לגייס אותי או לא, אמרתי להם שיחליטו. הייתי כבר בת 20 והרגשתי שהם עוצרים לי את החיים. למרות שאמרתי שאני רוצה להתגייס רק לתפקיד קרבי, אחרי שבועיים שלחו לי פטור וככה זה הסתיים".

הכתבה המלאה ביום שישי בעכבר פלוס המצורף להד הקריות וכבר ביום חמישי בערב במהדורה הדיגיטלית. לחצו כאן

 

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות