fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

40 שנה אחרי הקרב: "הרופא נשאר עם ההרוגים והפצועים"

ראיון מיוחד עם פרופ' יהונתן חסין, מנהל המחלקה הקרדיולוגית בבית חולים פוריה, אז רופא צעיר בגדודי הצנחנים במלחמת יום הכיפורים
פרופסור יהונתן חסין
פרופסור חסין (צילום: מיה צבן)
פרופ' יהונתן חסין
אי אפשר להשתחרר מזה. פרופ' יהונתן חסין (צילום: מיה צבן)

 פרופ' יהונתן חסין, היום מנהל המחלקה הקרדיולוגית במרכז הרפואי פוריה, בעבר רופא גדודי וחטיבתי בצנחנים, עסוק מאד בעשייה היומיומית, אבל בימים של יום הזיכרון הוא אומר: "ביום הזיכרון הדברים חוזרים והם חיים והם פה ואי אפשר להשתחרר מזה.
היו הרבה אירועים בפרק הזמן הקצר הזה. ב-1972 כשהייתי רופא גדודי בגדוד 50 של הצנחנים השתתפנו בפשיטות ללבנון. שם בביירות איבדתי שניים מהאנשים ואחד נפצע קשה. בחגיגות שהיו לאחר מכן , הגיע כתב "במחנה" לראיין אותי. היתה תחושה של אופוריה לאומית,
והוא שאל איך אני מרגיש? עניתי: כבד ורע מאד. והוא שאל , 'למה'? הרי זה ניצחון. עניתי לו את מה שהוא המוטו שלי כל חיי: 'הרופא נמצא תמיד בצד המפסיד. הרופא נשאר עם ההרוגים והפצועים. ועם תחושה פנימית צורבת של כישלון שלא הצלחתי להציל את כל החיים שהייתי מופקד עליהם. ולא משנה מה עשיתי ואיך תפקדתי, זו ההרגשה".

משפחה שכזאת
במשפחת חסין, גם אחיו של יהונתן היה רופא במבצע אנטבה, והיה עם יוני נתניהו כשיוני חטף כדור בראש… "אי אפשר היה לעשות כלום", נזכר פרופ' חסין, אחי היה חודשים בטראומה, כי הוא לא הצליח לעזור לו. זה המצב, זו ההרגשה. 

בקרב בביירות, נהרגו שני אנשים יוצאים מן הכלל. ודמותם עולה וצפה לנגד עיני כל פעם מחדש. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא זוכר שמות , פשוט לא זוכר. אבל גם כשאהיה קשיש וסנילי ולא אזכור כלום. את שני השמות האלה: חגי מעיין ואבידע שור אזכור תמיד. אלה שמות שלעולם לא ימחקו. אומרים לזכור ולא לשכוח, אז אנחנו זוכרים ועוד איך".

פרופסור יהונתן חסין
לא מרגיש גיבור. פרופסור חסין (צילום: מיה צבן)

סגן אבידע שור וחגי מעיין נהרגו במהלך התקיפה על "בית החזית" בביירות, בדיוק לפני 40 שנה, ב- 10.4.1973 חסין ממשיך ומפליג בזיכרונות לעבר מלחמת יום הכיפורים והטראומה של הקרב על "החווה הסינית, "אם היה מקום ומצב שתפקדתי טוב ונכון, זה היה שם. גם כרופא חטיבתי שהיה אחראי על ארגון הפינוי הרפואי וגם כרופא בשטח, טיפלתי במו ידי בעשרות אנשים. בזמן הזה היו איתי שני חובשים. גמרנו את כל הציוד הרפואי שהבאנו איתנו. תמיד שואלים אותי איך עשית את זה? איך תפקדת בתנאים הבלתי נתפסים האלה? אני לא רואה את זה כגבורה או התעלות", מסכם פרופ' חסין.

כל הזמן חשבתי על בני ואשתי

"הלילה היה מואר מאד, היינו לבושים ירוק ועל רקע החול הלבן המצרים טווחו בנו כמו ברווזים. הרעש של צרורות הירי היה נוראי , בלתי פוסק. הפצוע הראשון נפצע ממש ליידי. אני זוכר מין תחושה עמומה כזו. כנראה שנורא פחדתי אבל לא דיווחתי את זה לעצמי. מהפחד הברכיים לא התחברו לי, פשוט לא יכולתי לעמוד . אז כשצעקו לי יהונתן יש פצוע, לקחתי את התרמיל ביד אחת והתחלתי לזחול אליו על הברכיים… היה לי פיק ברכיים, לא יכולתי ללכת.

"היו לי בראש שני דברים: הראשון- כל הזמן רץ לי בראש השיר שלימדתי את הבן שלי "ידיים למעלה על הראש על הברכיים אחת, שתיים, שלוש" זה השיר שלימדתי את בני טל שהיה אז בן כשנתיים, לפני שקראו לי למלחמה. הדבר השני- זה היה ערב יום הכיפורים ואנחנו בדיוק עברנו לדירה חדשה וקטנה בבית רב קומות בירושלים. אשתי הטילה עלי, ואני לקחתי על עצמי בשמחה, לבנות ארון שיכנס מתחת לכיור באמבטיה. התחלתי לבנות אותו, אבל עזבתי באמצע כי קראו לי… כל הזמן חזרה שוב ושוב המחשבה , חסר לי שאני לא גומר את הארון הזה, הרי אשתי תהרוג אותי.

"לדור שלי קראו דור האספרסו, לעגו לנו שאנחנו נהנתנים, לא מעניין אותנו כלום, יושבים כל היום בבתי קפה… ותראי מה שהדור שלי עשה! גם הדור של היום, כשיגיע יום פקודה, אני משוכנע שכולם ינהגו כפי שאנחנו נהגנו. במלחמה הזו עם ישראל ניצח! לא המפקדים, לא המנהיגים. העם! איש איש בדרכו".

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות