fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

אחים לנשק

רועי אודי ונדב לבית שטיינברג, שלישייה מנצרת עילית, משרתים ביחידות קרביות בצה"ל ומעלים את מפלס החרדה אצל האמא רות. משפחה שלא תשכח איך ניצלה לפני 18 שנה משריפה שפרצה בביתם
שלישיית שטיינברג (צילום: דו"צ)

"הצבא הוא זה שקירב בינינו, התחלנו להתגעגע לצחוקים ביחד, נהיינו חברים טובים מעבר לזה שאנחנו אחים. פעם לא היינו כל כך מאוחדים, לא היינו כל כך ביחד", אומרים בגאווה שלישיית האחים לבית שטיינברג מנצרת עילית, רועי אודי ונדב, שלושה חיילים קרביים, שמשרתים ביחידות קרביות, ו"דואגים", שהאמא שלהם רות לא תישן טוב בלילות.

לרגל יום העצמאות ה- 65 של מדינת ישראל, אנו מביאים את סיפורם של שלושת האחים הקרביים מנצרת עילית. אודי, שהתגייס לחטיבת גבעתי, ממלא תפקיד של חובש קרבי, רועי שהתגייס לחטיבת כפיר ומשרת בגדוד 77 ונדב, שהתגייס לחיל השריון ומשרת בחטיבה 7.

רועי, הוא הבכור, נולד שלוש שניות לפני כולם. הם נולדו וגדלו בנצרת עילית, כבר שנה וארבעה חודשים בצבא, התחנכו בבית הספר אורט אלון, בעוד שלושה חודשים יחגגו יום הולדת 21. האם רות עובדת בבנק דיסקונט בחיפה, האב דוד עובד בתבור סחר.

לפני גיוסם של האחים לצה"ל הם התנדבו במשך שנתיים וחצי בתחנת כיבוי אש בעפולה. "בגיל שלוש היה לנו קצר חשמלי בבית", מספר אודי, "זה היה באוגוסט 95', הייתה דליפת גז שהובילה לשריפה בבית. כל הבית נשרף, היה נזק כבד. למרות שהיינו קטנים, זה היה מראה קשה שלעולם לא נשכח. מי שהציל אותנו היה הכבאי מיכאל שב"ד. הוא היה אדם אמיץ בצורה בלתי רגילה, מודל לחיקוי. בעקבותיו החלטנו להתנדב בתחנת כיבוי אש. אני ממש זוכר איך הגענו דווקא אליו, זו הייתה סוג של הכרת תודה על כך שהציל אותנו".

מבינים את ההורים. שלישיית שטיינברג (צילום: דו"צ)

רועי: "גדלנו במשפחה קרבית, משפחה שהתרומה לצה"ל זורמת אצלה בנשמה. מלבד שלישית התאומים, יש לי עוד שני אחים, רונן שמשרת בקבע בשריון ודניאל שגם הוא משרת בקבע בחטיבת גבעתי, הם אלו שנתנו לנו את ההשראה להתגייס לקרבי, לפחות ככה אני חושב, ובכלל מישהו צריך לדאוג למדינה, ואם אנחנו, הדור הצעיר לא יעשה זאת, אז מי כן?".

איך הקשר ביניכם אחרי הגיוס?
אודי: "אני זוכר שסגרתי שבת בבסיס ואחי הגיע לבקר אותי, הוא קנה לי איזה חטיף. זה פשוט מרגש לראות את אחיך במדים, יש פעמים שאני לא רואה אותו שבועות ואני ממש מתגעגע לאחים שלי".

נדב: "התקופה הארוכה ביותר ששלושתנו לא יצאנו הביתה ביחד הייתה משהו כמו חודשיים, זה קרה כאשר היינו בטירונות, ופתאום אחרי תקופה ארוכה שלא היינו בבית, הייתה הרגשה כאילו שבחודשיים האלה התבגרנו וגדלנו ממש".

יש לכם חברות?
רועי: "לא, החברות בוכות, 'מתי אתה חוזר?' אנחנו סוגרים שבתות, יש הרבה עבודה בשירות".

 איך ההורים מגיבים למציאות שהשלישייה בקרבי?
רועי: "הם די התרגלו למציאות, הם מבינים שאנחנו מגנים על המדינה. אני יודע שהם מאוד דואגים לנו, אבל בתוך תוכם גאים בנו".

אימא לעולם לא תוכל להתרגל
אודי: "זו המציאות בה אנו חיים במדינת ישראל. זה מזכיר מקרה כששלושתנו יצאנו למשימה צבאית. ההורים נורא דאגו, עד כדי כך שאבא שלנו רצה להתקשר לקצין העיר שיחזירו לפחות אחד מאיתנו הביתה. אני חייב להגיד שאנחנו מבינים את הדאגה מצד ההורים, אז אנחנו משתדלים לבלות כמה שיותר עם המשפחה. בימי שבת כולם מתאספים ביחד, כל המשפחה מעבירים ביחד את הזמן וצוחקים, אלו הרגעים שאנחנו הכי אוהבים ומעבר לזה אנחנו משתדלים לעזור בבית כמה שיותר, לנקות, לסדר, בעיקר לעזור לאימא, שתעשה כמה שפחות, עכשיו תורנו לעבוד".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות