יום רביעי , נובמבר 21 2018
בית / עמקים / חדשות עמקים / השנה הכי קשה בחייו
אלון אסטרין (צילום עצמי)
אלון אסטרין (צילום עצמי)

השנה הכי קשה בחייו

עובד אגף המחשוב בעיריית נצרת עילית, אלון אסטרין, עבר את השנה הקשה ביותר בחייו בה כמעט איבד את אשתו אליה, לאחר שלקתה באירוע מוחי והייתה בין חיים למוות. "ביום ההולדת שלה, ב- 29 במאי, הגעתי אליה לבית חולים עם עוגה וזר פרחים ענק. היא שכבה בטיפול נמרץ, מחוברת להמון מכשירים וצינורות, אבל הראייה התחילה לחזור אליה אחרי חודשיים וחצי של עיוורון ונאחזנו בתקווה", הוא משחזר בהתרגשות רבה.

רגע לפני ראש השנה, קיבל אלון את תואר העובד המצטיין של עיריית נצרת עילית וריגש את העובדים, שהכירו את סיפורו ואת המאבק האישי שלו במהלך השנה האחרונה. הוא הודה בחום לראש העיר, רונן פלוט, ולעובדי העירייה על התמיכה הרבה לה זכה מהם.

אלון אסטרין (צילום עצמי)
אלון אסטרין (צילום עצמי)

– נחזור חצי שנה אחורה לרגע הנורא

זה היה ב 29 במרץ, אליה חזרה מיום עבודה שגרתי, השעה הייתה שתיים בצהרים. אני במקרה הייתי בבית באותו יום, היא אמרה שהיא קצת עייפה והולכת לנוח, אני התיישבתי ליד המחשב וחיפשתי כרטיסים ללונה פארק בתל אביב, חשבתי שיהיה נחמד לבלות את השבת הקרובה ביום כיף משפחתי בלונה פארק. כעבור 20 דקות בערך שמעתי קול צעקה בוקע מחדר השינה. 'תעזור לי'. קפצתי מהכיסא ורצתי לחדר, ראיתי את אליה שוכבת על המיטה, שאלתי מה קרה והיא אמרה לי בקול חלש שהיא מרגישה כאב ראש חזק מאוד ולא רואה בעיניים".

– ראתה מטושטש?

"היא לא ראתה בכלל, ברגע אחד היא איבדה את הראייה באופן מוחלט, זה היה מפחיד, הזעקתי את מד"א ובתוך דקות היינו בבית חולים".

-היו סימנים מוקדמים?

כשאני משחזר לאחור היו סימנים קטנים שלא התייחסנו אליהם, חשבנו שמדובר בעייפות מצטברת, כי לא הייתה סיבה לחשוב אחרת.  אליה היא אישה בריאה, לא סבלה מעולם ממחלות כרוניות, לא לקחה כדורים, למה שנחשוב שהיא הולכת לחטוף אירוע מוחי?".

– מה עושים באותו רגע?

"ההלם הגדול היה אובדן הראייה. הגענו לבית החולים שם בוצעו בדיקות מקיפות ואובחן שטף דם חמור מאוד במוח. אליה הובהלה מיד לטיפול נמרץ  ברמב"ם".

מכאן המצב רק הולך ומחמיר. אליה מורדמת ומונשמת בטיפול נמרץ ובשל המצב הירוד של המערכת החיסונית לוקה בדלקת ריאות קשה. "מבחורה חזקה, בריאה ומתפקדת הופכת קשה. זה היה בלתי אפשרי לעכל וגם היום כשאני מספר על זה אני לא מאמין שזה קרה לנו", לחולה במצב מספר אלון.

חודשיים שלמים שכבה אליה בטיפול נמרץ נשימתי ברמב"ם.  היא הייתה מוגדרת במצב קשה והיו ימים שנשקפה סכנה אמתית לחייה. כל אותו זמן ישב לצידה אלון יחד עם בני משפחתה והתפלל לנס. "לא איבדתי לרגע את התקווה. היו הרבה רגעים קשים של בכי ותסכול, אבל תמיד הייתה תקווה".

– שאלת את עצמך למה זה קרה לי?

"הרבה שאלות עברו לי בראש ולא היו תשובות. אי אפשר לדעת מתי ואיך יקרה לך דבר שכזה, אתה חי חיים רגילים וברגע אחד כל העולם מתהפך עליך, הלבן הופך להיות שחור ואתה לא מבין איך זה קרה".

– מאיפה לוקחים כוחות?

"הכוחות באים מכוח המציאות שמכריחה אותך להתמודד עם המצב החדש ולחיות אתו. אין לך ברירה אחרת. הדבר הקשה ביותר הוא הילדים. הקטן שלנו הוא בן 8 והגדול סיים לימודים במכללת בראודה בעתודה צבאית ואמור היה להתגייס ביולי, הוא  דחה בחצי שנה בגלל המצב".

– איך הילדים הגיבו?

"הילד הקטן התחיל לשאול שאלות מתי אימא תחזור והיה מתעורר בלילה בסיוטים. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לחבק אותו ולהגיד לו שאנחנו נהיה חזקים ויהיה בסדר. למזלי הבן הגדול שלנו לקח את הפיקוד ועזר המון בניהול משק הבית ובטיפול באחיו הקטן בזמן שהיינו בבית החולים, הוא גילה אחריות ובגרות יוצאת מגדר הרגיל".

כל אותה תקופה אליה הייתה משותקת בפלג גופה הימני ולוקה בעיוורון מוחלט. "היא הגיבה בסגירת עיניים, אבל לא ראתה שום דבר".

-זוכר את רגע נקודת המפנה החיובית?

"אחרי תקופה ארוכה של הלם וחוסר אונים, לקחתי את עצמי בידיים ואמרתי שאני חייב לעשות משהו. חיפשתי בכל הארץ מומחה שיכול להציל את אשתי. מצאתי פרופסור ג'אן סוסטיאל, שהוא מומחה לניורולוגיה וניתוחי מוח. ניגשתי אליו באופן פרטי ואחרי שעבר על המסמכים הרפואיים אמר שהוא מוכן לנתח באופן מידי. הניתוח עבר  בהצלחה רבה ולאחר ימים ספורים אליה  הצליחה להזיז אצבעות בידיים, אחרי שבוע ימים הזיזה אצבעות ברגליים ואחר שבועיים התחילה  לראות.

-זוכר את הרגע?

"ההתרגשות הייתה עצומה, כשהיא התעוררה פחדתי שלא תזכור את הילדים ולא תכיר אותם, רק אחרי שזיהתה אותי נרגעתי".

– השינוי הגדול קרה ביום ההולדת שלה?

"היה לה יום הולדת ב- 29 במאי ובאותו יום הגעתי עם הילדים וזר ענק של פרחים ועוגות לכל הצוות הרפואי. הסברתי לילדים באיזה מצב אימא ובמיוחד לילד הקטן שלא ייבהל עם כל הצינורות והמכשירים מסביב. הרגע הראשון שהילד ראה את אימא הוא קצת נבהל  וניגש לחבק  אותי, ואז אמרתי לו באוזן 'תתקרב לאימא היא כל כך אוהבת אותך, תלטף לה את היד', הוא בא אליה בצעדים מהוססים היא הסתכלה אליו המבטים שלהם נפגשו מבט מול מבט וראיתי דמעות בעיניים שלה, זה היה יומיים אחרי שהתחילה לראות, הבנתי שהיא מזהה את הילדים וזה סימן מצוין".

-מה מצבה היום?

"אליה נמצאת בשיקום בבית לוינשטיין, המצב השתפר מאוד, היא מזיזה ידיים ורגליים מצליחה ללכת כמה צעדים על ידי תמיכה, הזיכרון חזר כמעט במלואו, עדיין יש בעיה בראייה אבל היא רואה. הדיבור עוד לא חזר אליה אבל אני מאמין שזה יקרה. יש עוד תהליך ארוך לפנינו אבל אנחנו אופטימיים".

-בטקס הרמת הכוסית לחג בחרת להגיד תודה לראש העיר ולעובדי העירייה

ביקשתי לשאת דברים מהלב כי זה לא מובן מאליו כל היחס החם והתמיכה שקיבלתי מראש העיר רונן פלוט, וכל הנהלת העירייה, המנכלי"ת חוה בכר, ראש המינהל העירוני לאה ספיר, ועד העובדים בראשות אילן מונטיצ'לו וכל אחת ואחד מעובדי העירייה המסורים. אני אסיר תודה על כל מה שעשו בשבילי והתפילות שעזרו".

– אתה מאמין בתפילות?

"בהחלט, אני מאמין באלוהים שמכוון דברים בעולם הזה ומאמין בתפילות שעוזרות. אנחנו טועים לחשוב לפעמים שיש לנו כוחות גדולים אבל בעצם אנחנו ממש קטנים ואין לנו יכולת לשלוט על החיים, יש מי שיושב למעלה ועושה את זה. כמובן שתפילות לבד לא מספיקות וצריך גם כוחות פנימיים ועזרי רפואה".

– זכית בתואר העובד המצטיין לשנת תשע"ז. בכל זאת היה משהו קטן טוב בשנה  הקשה

"התרגשתי לקבל את התעודה וההכרה. זו הייתה שנה קשה מאוד עבור משפחתי אבל יש אור בקצה המנהרה, אני אופטימי".

 

 

בדוק גם

עינת קליש רותם (צילום: יח"צ)

הצעד הראשון של קליש: מנכ"ל העירייה פוטר

ביום שלישי השבוע נכנסה ראש עיריית חיפה ד"ר עינת קליש רותם לעיריית חיפה וכבר הבוקר …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *