בית / כללי / שתיקה רועמת

שתיקה רועמת

שוש ויג מנתניה, בעלת ההוצאה לאור פיוטית, חזרה לפני שבועיים מעשרה ימים של וויפאסנה בקיבוץ דגניה ב'. לפי כן דאגה לסיים עבודות, השאירה שולחן כמעט נקי ולא בדיוק ידעה לאן היא הולכת.

רגע לפני שמלאו לה 60 החליטה ויג, נשואה למשה, עורך דין לפטנטים בהיי-טק, אמא לחמישה וסבתא לשלושה, לעצור את מרוץ החיים. "אמרתי לעצמי: תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת. הרגשתי שאני חסרת אנרגיה – העבודה, המשפחה, הנכדים, הדאגות לעתיד כאמא לחמישה ילדים שמפוזרים בארץ, כרעיה וגם כיוצרת וכבעלת עסק. הרגשתי עומס רגשי".

בדגניה מצאה ויג מבנים צנועים, נוף בראשיתי מוקף דקלים ועמק ירוק ושני מתחמים – לנשים ולגברים. לאירוע הוויפסאנה הגיעה אוכלוסייה מגוונות – משנות ה-20 ועד העשור התשיעי לחייהם, מהארץ ומחו"ל, מודטים ותיקים לצד חדשים. כל אחד קיבל חדר צנוע ובו מיטת יחיד, ארון ומתקן לכביסה. הארוחות כללו מזון טבעוני צנוע. "ישבתי בתוך הנוף שבין דגניה לכנרת, מול הרי הגולן, משתאה איך נכנסתי לשם, כיצד לא אדבר ולא אכתוב. חשבתי על כך שבעוד חודש אחגוג יום הולדת 60 ואיך אני רוצה לעבור את שארית חיי בדרך אחרת. אפשר לומר שחיפשתי בריחה מחיי השגרה, ביקשתי להתנתק מהכל, מהמציאות שבה אנו חיים במרוץ העכברים".

שוש ויג צילום עצמי
שוש ויג צילום עצמי

שעה בלבד מהרגע שהגיעו המשתתפים למתחם, הטלפונים הניידים הופקדו למשמורת והשתיקה יצאה לדרך. "אסור לדבר ואסור לכתוב. יכולנו לקרוא רק מידע על הטכניקה ועל סדר היום בלוח המודעות ליד חדר האוכל. התעוררנו ב-04:00 והלכנו לישון ב-21:00. היינו כמו פרות: הגונג צלצל ורצנו לפי השעה לאן שצריך: לאוכל, מדיטציה, טיול אחרי האוכל בשדות. בערב התקיימה שיחת סיכום יומית שהוקרנה על מסכים עם ממציא השיטה ס.נ גואנקה".

ויג מסבירה כי המטרה היא לראות את המציאות כפי שהיא מתרחשת באותה רגע. לא להיזכר בעבר אלא במה שקורה איתי עכשיו, ועכשיו לא קורה איתך כלום. את כלום. בלי משפחה. בלי חברים. רק את. "ברגעים האלה שישבתי לבד יכולתי לחשוב על כל אחד. פוררתי כעסים, חשבתי על התגובות שלי. הוויפאסנה מלמדת לתת, להתנדב, לעשות למען אחרים וגם להגיב במידה ראויה. בחיי היומיום אנחנו מתרגזים וסוחבים איתנו את הרגש הזה. אם מישהו פגע בי, אני יכולה לזהות אותו כל הזמן ככזה, כשלמעשה מדובר במקרה אחד שבעקבותיו הפכתי אותו למפלצת. המילה החשובה שחזרה על עצמה כל הזמן היא שהכל ארעי, שצריך להבין שכל דבר בגופנו – גם אם מטריד אותנו – הוא ארעי ויחלוף".

היה קשה לשתוק כל כך הרבה?

"לא נורא לשהות בשתיקה, מה שהיה קשה לי מאוד קשה הוא לא לכתוב. בשבילי לא לכתוב זה כמו לקטוע לי יד, או לחתוך לי את הלשון, תרתי משמע. כל כך הרבה משפטים יפים ותובנות מעניינות היו לי שם – והם לא ישובו לעולם. אני מאמינה שבלעתי את המילים ואולי אקיא אותן בהמשך. זה היה מוזר מאוד לעבור ליד אנשים ולא להתייחס, אף לא בהבעת פנים. זו תחושה מוזרה מאוד, אבל מתרגלים. כולם הלכו בהתחלה בגאווה, ולאט לאט ראיתי כאילו יצא מכולם האוויר. אף אחד לא דיבר במשך עשרת הימים, רק טיילנו, עברנו זה מול זה ונמנענו מלהסתכל בעיניים".

לא הרגשת כמו בכלא?

"ברור שהיו רגעי משבר. הסתכלתי על חומות הבמבוק שהקיפו את המתחם ושאלתי את עצמי למה אני רוצה לברוח. הרי באתי לכאן מרצוני. אף אחד לא הכריח אותי, באתי לבד כדי להיות עם עצמי. למרות שזה היה ניסיון קשה, גם נפשית וגם פיזית, אני רוצה לטעום ממנו שוב. עכשיו עליי להיזהר שמא אפתח השתוקקות לחוויה הנעימה הזו עבורי".

שוש ויג החדר הצנוע צילום עצמי
שוש ויג החדר הצנוע צילום עצמי

אישה לאישה

בשבוע הבא תקיים שוש ויג שני אירועים לרגל יום האישה הבינלאומי. ב-5 במרס תעלה קבוצת "שיח כותבים" שויג ייסדה את המופע "אישה היא שיר" במוזיאון העיר נתניה. ב-7 במרס תארח ויג בביתה את כתבת גלי צה"ל הדס שטייף להרצאה במסגרת הפרויקט "בתים מארחים" (פרטים באתר העירייה).

 

בדוק גם

טקס יום השואה צילום נמרוד גליקמן

פיירברג-איכר: "לא נאפשר לעולם לשכוח"

  עיריית נתניה קיימה אתמול (ראשון) את עצרת הזיכרון המרכזית לשואה ולגבורה בסימן "סיפורו של …

תגובה אחת

  1. שושנה ויג

    רעיתונאית מאתגרת.
    תודה, רותי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *