בית / כללי / "שכונת אג"ש זה כמו נשמה אחת גדולה"

"שכונת אג"ש זה כמו נשמה אחת גדולה"

הזמן, אמצע שנות ה-50 במדינה. עולי צפון אפריקה מגיעים בהמוניהם עם עשרות ילדים למדינת ישראל. רובם עולים ממרוקו ומאלג'יר מתוך ציונות, ומשתכנים במעברות בכל רחבי הארץ. את הדירה הראשונה שקיבלו אותם עולים הם לא ישכחו כל ימי חייהם. משפחות של 10 נפשות שוכנו בדירות בגודל של 30- 40 מ"ר מטעם המדינה וניסו להקים חיים מחדש. כאלה היו דיירי שכונת אג"ש (אגודה שיתופית, ר"כ) בעכו. בלב שכונת השיכון ברחוב הרמח"ל, מאחורי בית הכנסת הגדול, נבנו שורה של שני בנייני רכבת. 10 דירות בכל בניין. 20 משפחות הגיעו לאג"ש וחיו חיים בתקופת צנע עם ילדות יפה, תמימה, המשלבת מסורת מרוקאית אותנטית עם טעמים ראשונים של צברים. בשבת האחרונה, באירוע מרגש ויוצא דופן התכנסו אחרי 40 שנה כל דיירי שכונת אג"ש לפגישת מחזור של פעם בחיים בבית הכנסת הגדול ברחוב הרמח"ל.

שירים מבית אמא

העיניים הבוהקות של  השכנים שלא נפגשו כל כך הרבה שנים הציפו את האוויר. בשעה 20:00 בערב כולם בפה אחד הדליקו נר חמישי של חנוכה ושרו שירי חג.  בלהט האירוע, כעבור כשעה, הם כבר רקדו ושרו שירים מבית אמא וההרגשה הייתה כאילו לא נפרדו לעולם. כל משפחה ייצגה בכבוד את שכונת אג"ש, שהייתה הלב של עכו היהודית. הם דיברו על הפירות שהיו קוטפים על העצים, על שכנות טובה ללא גבולות, בתים פתוחים, אחווה והרבה אהבה בלב. משפחת אג"ש לדורותיה נצורה בלב כל אחד מהדיירים. צמחו משם אנשים בעלי מעמד ותפקידים רמים שהיו גאים מאוד לסגור מעגל ולספר בערב המיוחד על כברת הדרך הגדולה שעשו מהימים שעלו ארצה ועד עצם היום הזה. בבת אחת כול נסחפו לשיר 'התשמע קולי, רחוקי שלי' והיה הרבה רגש באוויר.

"יצאו מהשכונה ילדים טובים מאוד". החבר'ה מפעם (צילום: אלבום משפחתי)
"יצאו מהשכונה ילדים טובים מאוד". החבר'ה מפעם (צילום: אלבום משפחתי)

ותודה למארק צוקרברג

המפגש לא היה קורה אילולא הפייסבוק והוואטסאפ. הקדמה הטכנולוגית הובילה את ילדי שכונת אג"ש לחבר את הקצוות. אחת מהיוזמות היא רחל אסבן ויאנה, הרוח החיה מאחורי האיחוד. ויאנה גדלה בשכונת אג"ש וזיהתה לפני כשנה וחצי מספר חברים מהשכונה בפייסבוק. היא הקימה קבוצה שכל יום מצטרפים אליה עוד ועוד חברים שמעלים זיכרונות. חלקם לא התאפקו וכבר נפגשו בקבוצות שונות ולטיולים משותפים, אך למפגש המחזור הזה היא התכוננה חודשים מראש יחד עם הרב יעקב מלכה.

ויאנה: "הגענו לשכונת אג"ש מהמעברה בכורדני. ההורים שלי היו צעירים, הכירו בנח"ל, אני הייתי בת 4. כשהגענו לאג"ש הרגשנו בגן עדן. היינו המשפחה "האשכנזית" שהיו לה חמישה ילדים בלבד, בעוד שכולם היו מינימום עם שמונה-תשעה ילדים בדירות של שלושה חדרים. "אני לא אשכח איך שכנה אחת, אסתר גואטה, הייתה לוקחת אותי לקטוף תפוזים. יש בי רגשות עזים שצפים בי בעקבות האירוע, אנשים שלא ראיתי עשרות שנים. אני נזכרת איך צפינו בחצר בטלוויזיה הראשונה בשחור לבן שהביאה לשכונה משפחת חכון. בשכונת אג"ש הדלתות תמיד היו פתוחות, כולם אכלו אצל כולם ושמרו על האחים הקטנים כי ההורים עבדו מאוד קשה, ומשכונת אג"ש יצאו גם זוגות שנישאו, רופאים, בכירים בביטחון המדינה ועוד. היינו חיים על ערכים, על כבוד ונתינה, יושבים על המדרגות ומכינים שיעורים ועברנו ימים קשים. לא היו לנו מקלטים. במלחמת ששת הימים בנינו שוחות בגינות כדי להסתתר. אני נזכרת שנפל מטוס סורי, ליד עין המפרץ, את הטייס ראינו שעבר מולנו במטוס. עד היום שאני מגיעה לעכו  אני חשה געגוע לבית ולריחות".

המארגנת רחל אסבן ויאנה (משמאל) והחברים מהשכונה (צילום: ציון הצלם)
המארגנת רחל אסבן ויאנה (משמאל) והחברים מהשכונה (צילום: ציון הצלם)

הרב המקובל בן 106

רבים מיוצאי השכונה דיברו על הרב השכן, שהיה סוג של מדיום שהיה גר בשכונת אג"ש. האחים יפה ואברהם מלכה, בשנות ה-60 לחייהם, היו בין הבוגרים שזוכרים היטב היכן הייתה המכולת הראשונה, ומי עבר ומכר קרח ונפט ברחוב.  אביהם, שלום מלכה, היה רב גדול שנפטר בגיל 106 ונקבר בירושלים. למרות שעברו עשרות שנים, ממשיכים בני המשפחה לעלות לקברו ביום האזכרה, והשנה ישתתפו תושבי אג"ש באזכרה לזכרו.אברהם מאוד נרגש לעמוד ולדבר מול כל השכנים שחיו עימו. עבורו זו סגירת מעגל. הוא מתגורר כיום בנהריה, החל את דרכו כפועל במפעל ועבר כברת דרך ארוכה עד שפרש לגמלאות כסגן מנהל בנק.

"יצאו מהשכונה ילדים טובים מאוד. אנחנו הגענו לאג"ש ממעברת שער העלייה, אבי היה מתפלל בבית הכנסת שאנו נפגשים בו, לא מזמן קיבלתי בשמו מדליית זהב ממשלת צרפת על זה שאבי עסק באיחוד הקהילה היהודית. אבי היה הולך עם גלביה לבנה מסורתית, כל מי שהיה עובר היה מקבל נשיקה ביד עם ברכה. הקשר בין האנשים בשכונת אג"ש הוא כל כך חזק כי הוא עוסק בהיסטוריה של מדינת ישראל, בעולים שהגיעו לארץ. אני הייתי בן תשע בתקופה שלא ידענו לאן אנחנו  מגיעים בכלל. לא היינו עשירים, רחוקים מזה. אמא עבדה במשך בית ולפעמים לא היה אוכל, אני הייתי אומר שאני לא רעב, כדי שהאחים הקטנים שלי יאכלו. היינו מקבלים מנות תמורת תלושים במכולת. היה בי רצון להצליח ואני בהחלט סוגר כאן מעגל".

האחים יפה ואברהם מלכה מסתכלים בתמונת אביהם (צילום: ציון הצלם)
האחים יפה ואברהם מלכה מסתכלים בתמונת אביהם (צילום: ציון הצלם)

המכתב מהפנימייה בקיבוץ

את זיכרונות הילדות תושבי השכונה לא שוכחים. כל אחד נזכר בעץ פרי אחר שהיה קוטף בילדותו: שזיפים, תפוחים, תפוזים, ריחות של שדות וטבע. מרים ליטמן ולאה בניסטי נפגשו אחרי 40 שנה. מרים הפתיעה את לאה, והביאה למפגש מכתב שכתבה לה כשהייתה בת 13. לאה, שלא עזבה את עכו ומתגוררת בשיכון לא הרחק מנוף ילדותה, נלקחה על ידי הסוכנות ללימודים בקיבוץ. כך היה נהוג לעשות עבור הילדים הטובים כדי שירכשו השכלה. ליטמן מתגוררת כיום במזכרת בתיה. בניסטי: "אני כל כך מתרגשת מהמכתב, אני בת 54 כיום, הייתי בת 14. כתבתי לה: 'רוצים שבקיבוץ נפנה את האוכל, אבל אנחנו לא פראיירים. תגידי לאחי שיביא לי פיג'מה וטרנזיסטור. אי אפשר להבין איך חיינו באושר אז. במכתב אני מציינת לה שהאהבה לעולם נשארת וכך אני מרגישה עד היום'".

אל השיחה מצטרף אליהו חכון, בן גילן. בשקט הן מספרות שהוא היה יושב ומעצב להן אבו-עגלה בשיער. חכון: "המפגש מעלה זיכרונות ילדות שלא ידעתי שקיימים בי בכלל. פתאום המבוגרים שרים שירים שהייתי שומע בבית והיה קשר כל כך מיוחד בינינו. אני זוכר את האמהות עם הבישולים, את ימי שישי בערב שהיינו יושבים למטה אחרי ארוחת שישי, קוטפים תאנים וסברסים מהעצים".

עברו לכתבה המורחבת בעיתון צפון 1

שמרה מכתב מלפני 40 שנה. לאה בניסטי (משמאל) עם המכתב שכתבה לה מרים ליטמן (צילום: ציון הצלם)
שמרה מכתב מלפני 40 שנה. לאה בניסטי (משמאל) עם המכתב שכתבה לה מרים ליטמן (צילום: ציון הצלם)

ויקי מהקיוסק

ויקי בן שלוש בר-ששת היא בין הנשים המוכרות בעכו. אין ילד שלא מכיר אותה – בעלת הקיוסק בתיכון. בן שלוש הגיעה לארץ ממרוקו יחד הוריה ושישה אחים, כשהיא היה בת 7. המשפחה השתכנה בפחונים, ולאחר מכן הועברו לעכו העתיקה. היא נזכרת  שהייתה הולכת לגן בעיר העתיקה מעורב עם ערבים ויהודים.

"החלום לבית עם קירות היה משהו שאני לא אשכח אף פעם וזה קרה באג"ש. שם היה הבית הראשון שלנו. לא רעדנו מקור ולא ירד עלינו גשם. אני זוכרת שכשקיבלנו את המפתח כולם צהלו מאושר, אמרו 'סוף סוף יש לנו אבן'. אלו היו חיים שבהם הסתפקנו במועט. בכל דירה היו בין 8-10 ילדים ולא הרגשנו אחד את השני.  הזיכרון החזק שלי הוא שהיינו משחקים בחמש אבנים, שרים, כי אפילו פטיפון לא היה לנו. אני נשארתי בעכו, גרה עד היום בשיכון. ויש הבדל גדול בין התקופות. היום כל אחד מסוגר בעצמו ובמשפחה שלו. אני מתגעגעת לימים ההם כי היום יש לנו הכל ואין שלווה. במהלך השנים הקמתי את הקיוסק בחטיבת הביניים רוז ובעלייה השנייה, אני זוכרת שהיו מגיעים ילדים והייתי מזהה שהם צאצאים של חברים מאג"ש, שואלת אותם והם מהנהנים שזה הם. היום אין שכונה כזאת יותר. כשאני מדברת על אג"ש עם הילדים שלי והנכדים הם רואים את הכמיהה שלי ואת ההתלהבות להיות עם חברים מהעבר, כי הם באמת החברים שלי".

ויקי בן שלוש בר ששת ואחיה יהודה בר ששת (צילום: ציון הצלם)
ויקי בן שלוש בר ששת ואחיה יהודה בר ששת (צילום: ציון הצלם)

נשמה אחת גדולה

סוזאן אטיאס גדלה באג"ש והפכה עם השנים לשוש אוחיון. היא מסבירה שבבית הספר לא שאלו שאלות וישר החליפו לה את השם. "כשאמא שלי הגיעה לארץ, שמו אותנו במעברה בעפולה, היא ראתה שישנים באוהלים והתעלפה. 40 יום שהתה בבית החולים עד שפרצה מלחמת קדש. אבא שלי רצה לגור במקום עם ים, אז שמו אותנו בעכו. לאחר מכן עברנו למעברה בנפוליאון – גם לשכונת פחונים. הגענו לארץ שישה ילדים ונולדו עוד שלושה כאן. בקיץ היה חם ולוהט ובחורף קור אימים, עם כל זה הייתה לנו שמחת חיים.  כשקיבלנו את הדירה גרנו ב-24 מ"ר, אחר כך בנו לנו עוד תוספת על תוספת. בפסח אני נזכרת היינו מנקים את כל השכונה עם מטאטא. אני יודעת שההורים כן לקחו את החיים אז מאוד קשה, במרוקו לכל אשה הייתה עוזרת בית, ופתאום הם הגיעו לחיים שאין להם כלום. עבורי זו הייתה תקופה של נתינה, היינו מאושרים מהפשטות, שכונת אג"ש זה כמו נשמה אחת גדולה".

 

בדוק גם

IMG-20171121-WA0025

נחנכה תחנת משטרה בג'סר א-זרקא במעמד ראש הממשלה

היסטוריה במשטרה. לפני זמן קצר נחנכה תחנת משטרת ג'סר א-זרקא במעמד ראש הממשלה בנימין נתניהו,  …

af 01

ניצחון ענק למעופפות עירוני קרית אתא

קבוצת הנשים של עירוני קרית אתא בכדורעף פתחה את העונה עם שלושה נצחונות רצופים, כולם …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *