רונה סאלם, 48, מקרית חיים נחשבת לסיפור הצלחה במגרש הכדורגל, רק כי הרגישות המדהימה שלה הביאה אותה להקים קבוצה לבעלי צרכים מיוחדים ולשלב אותם במשחקים. לא הרבה יודעים מה היא עברה עד שהגיעה לנחלה, להצלחה ולהשלמה.
היא נולדה בראשון לציון, בת זקונים אחרי חמש בנות ושני בנים, וככזו הייתה ילדה מפונקת. היא עדיין זוכרת איך אביה ואחיה היו מגיעים לאסוף אותה מהגן על הכתפיים ועוטפים אותה באהבה. "הייתי מתחת לשמלה של אמא שלי עד גיל מאוד מאוחר", היא אומרת. רק אחרי שעה אבין עד כמה.
כשהייתה בת 10 שיחקה כדורגל בשכונה עם הבנים, והייתה טובה. תמיד הייתה סוג של טום בוי והתחברה לכל משחקי הכדור, אך את הכדורגל שיחקה מהנשמה.
"לא היה לנו לאן ללכת, וכדורגל היה סוג של פורקן, להוציא אגרסיה, משהו לברוח אליו. חיכיתי או קיוויתי שמישהו יראה ויגלה אותי, אבל זה לא קרה כי כדורגל ילדות לא נחשב, בטח לא בזמנים ההם. מי הסתכל אז על ילדה שמשחקת כדורגל, אפילו היום בקושי יש לזה מקום".
הייתי מבולבלת
היא המשיכה לשחק עד גיל 14, בעיקר בשכונה. בתיכון שיחקה כדורסל וכדורעף. את השירות הצבאי שלה עשתה בחיל רפואה, שם הבינה את הזהות המינית שלה. "בתיכון היו לי כל מיני מחשבות, אבל לא רציתי ולא יכולתי לקבל את זה. חשבתי שזה אסור, הייתי מבולבלת מאוד. בצבא הייתי רק עם נשים והרגשתי שאני מסתכלת על בנות אחרת. בצבא הבנתי".
לספר למשפחה שלה על העדפתה המינית, זה לא היה דבר שעמד בכלל על הפרק, והיא למדה איך להסתיר. "עדיין ניסיתי ללכת עם גברים, היו מסדרים לי דייטים. הייתי יושבת בדייט כשמה שמעניין אותי זו המלצרית שמגישה לשולחן ולא הבחור שמבלבל לי במוח. בגיל 25 עדיין יצאתי עם גברים, אבל רק כדי להראות שאני נורמטיבית, כי במשפחה כולם היו נשואים ואהבו אותי כל כך, שלא רציתי לאכזב. כך, עוד שנה ועוד שנה, ובשלב מסוים התחלתי בזוגיות עם אישה, במשך ארבע שנים. שכרנו דירה של שלושה חדרים, חדר לי וחדר לה, כדי שאם המשפחות יבואו, יראו שלכל אחת יש חדר ויחשבו שאנחנו שותפות. חייתי בשקר, בסודי סודות, לא היה לי מנוח, הרגשתי כמו גנב, שמסתכלים עליי. לא היו שאלות, אבל זרקו כל הזמן יציאות ושאלו אם אני לא רוצה להתחתן".
סאלם נפרדה מבת הזוג ונכנסה לעולם הקהילה הגאה במועדונים ובליינים של מסיבות בתל אביב. בשלב מסוים מיצתה, ונכנסה לאתרי היכרויות, כי רצתה להכיר מישהי, להתיישב.
"ההורים שלי כבר היו מבוגרים, אמנם זרקו מדי פעם שאלה, למה אני לא מתחתנת, אבל האחים שלי ידעו, ובשלב מסוים הפסיקו להציק. הם ראו שיש לי רק חברות, כל פעם מישהי אחרת, אבל הכל בסודי סודות. אני זוכרת שהייתי יושבת עם אמא שלי, רואות טלוויזיה, ושם שתי בחורות מתנשקות. רק מהתגובה שלה הייתי נכנסת עוד יותר פנימה".
בגיל 20 ניהלת סאלם קונדיטוריה ידועה בראשון לציון. אביה נפטר והיא נותרה להתגורר עם אימה. "תוך כדי קרו לי דברים. הכרתי נשים יפות שנכנסו והרגשתי שאני הולכת לאיבוד. רציתי להתפרץ ולצעוק שאני רוצה לחיות את החיים שלי, אבל פחדתי ממה יקרה וממה יגידו, שידברו על משפחת סאלם, משפחה מוכרת בראשון לציון, אז העדפתי לשתוק ולהתייסר, לראות את כולם שמחים מסביב ולבכות מבפנים. היום אני מבינה מה עוברים הילדים האלה שיוצאים מהארון, יש להם חברה, אבל הם מאוהבים בחבר. ליבי איתם, אבל זו החברה שלנו שעדיין, עם כל הקבלה שלה, יש לנו הרבה עוד ללמוד על הנושא הזה. לא מבינה מה אכפת לך איך אני חיה, אם אני לא מפריעה לאף אחד, מה משנה הבחירה המינית שלי. אנחנו מיד שופטים ואלו דברים שיכולים להטריף אותי".
כאילו מחלה מידבקת
דרך האינטרנט היא הכירה מישהי מקרית חיים והרגישה שמשהו בוער בה. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת יותר להסתיר את הסוד שלה. היא התחילה להגיע לשבתות לקרית חיים, ואמא שלה, שחשבה שהכירה מישהו, החלה להציק לה שתביא אותו לשבת.
"לא עניתי וגם אם כן עניתי, אז מאוד בעצבים, כי משהו בער בי כמו רימון שהתפוצץ. ידעתי שאני עוברת לקריות, כי הרגשתי שמשהו מחבר ביני לבינה והבנתי שמשהו חייב לקרות. בישלתי לעצמי את העזיבה מהעבודה ומהמשפחה. באחת השבתות היא הגיעה אליי, ואמא שלי כנראה קלטה והבינה. היא לא שאלה שאלות. התחלתי להגיד שאני עוברת, הודעתי בעבודה שאני עוזבת ותוך כדי אמא שלי חלתה בסרטן ריאות".
היא עצרה את חייה וסעדה את אימה בהוספיס בית, שירות שניתן לחולים סופניים. לאחר שאמה נפטרה, העבירה את כל חייה לקריות.
"שנה לפני שאמא שלי נפטרה, הגעתי לאזכרה של אבא שלי והתרסקתי. הרגשתי שאני חייבת להקיא. רציתי לספר ושיתפתי את אחותי איילה, שמלווה אותי מאז בכל התהליך. סיפרתי לה והתמוטטתי, ושבוע אחרי זה התחלתי ללכת לשיחות אצל פסיכולוגית, שמלווה אותי עד היום, ובעזרתה הצלחתי לצאת מהארון ולקבל את רונה כלסבית. לא הייתי מסוגלת להגיד אפילו את המילה 'לסבית'. כשאמרתי את זה בפעם הראשונה אצלה בחדר, היא בכתה. היא נתנה לי להבין שאני לא אדם שונה במהות או באישיות, אני אותו בנאדם, לא צמח לי זנב ומי שאוהב אותי ימשיך לאהוב. עשיתי איתה תהליך כמעט של שנתיים, כי גם אחרי שעברתי לקרית חיים, המשכתי לנסוע אליה. אחר כך לקחתי את שתי האחיות שלי אליה לשיחה, ואחות אחת אמרה לי: 'אולי זה יעבור לך'. בגלל שכל כך הכרתי את המשפחה, ידעתי שזו תהיה התגובה, ולכן לא רציתי לעבור את זה".
בשלב מסוים, אספה אחותה איילה את כל האחים והאחיות אצלה בבית, ושם סאלם יצאה מהארון. "לא יכולתי לדבר, איילה דיברה, הייתי חנוקה, הרגשתי אשמה, אבל מיד הרגשתי הקלה. האחים שלי אמרו לי שידעו וקיבלו את זה מאוד בהומור. אחותי הבכורה התרחקה ממני, כאילו יש לי מחלה מידבקת. יש לי אחות חרדית שגרה בקרית ספר והיא אמרה לי שאין לה בעיה, אבל היא לא רוצה שהילדים שלה ידעו. כשהרופאים אמרו שזה הזמן להיפרד מאמא, נכנסתי לחדר והיא כבר לא הייתה בהכרה, אבל התנצלתי, הקאתי את נשמתי שם ולא בשל הבחירה שלי, אלא כי היא הייתה מאוד משמעותית בחיים שלי. היא נפטרה ואמרתי לעצמי שסיימתי את תפקידי בראשון לציון ועזבתי".
המעבר לקרית חיים
היא עברה לקרית חיים והרגישה מוזר. היא לא מצאה את עצמה בחצי השנה הראשונה, לא הכירה אף אחד חוץ מאשר את בת זוגה. היא התחילה ללמוד הדרכה לנוער בסיכון, דרך עמותת "בית חם" בתל אביב, ובמקביל שלחה קורות חיים, עד שנקלטה בעמותת ניצן. כבר שש שנים שהיא עובדת בדיור מוגן ברחוב יבניאלי בקרית חיים, אליו מגיעים בעלי צרכים מיוחדים ועוברים הכשרה לעצמאות לקראת שילובם בקהילה.
"הרגשתי שאני מתחברת אליהם, כל אחד מהם הוא עולם, כל אחד עם הכאב שלו, החיוך שלו, את רואה את הקושי, וזה מזכיר לי אותי, כי הם לא יכולים לצעוק. אני עושה את זה בשבילם, וזה משהו שאני אוהבת לעשות. יוצאים מהם דברים מקסימים אז למה להשאיר אותם מאחור? זה מרגש אותי".
תוך כדי ההתאקלמות בקריות, ראתה כתבה על קבוצת כדורגל לנשים בקרית ים והצטרפה. בת הזוג שלה דחפה אותה לצאת לקורס מאמנות כדורגל. "תוך כדי הקורס, כל אחד אמר את מי הוא רוצה לאמן, ותוך כדי שאני מתאמנת, עולים לי כל הזמן בראש הדיירים שלי בניצן. הלכתי עם זה צעד קדימה ודיברתי עם רכז העמותה. אמרתי לו שאני רוצה לבנות קבוצה. הוצאנו הודעה במועדון החברתי של העמותה והתחילו לבוא חברים. פתחתי את הקבוצה בקרית ים עם שמונה חברים, והיום יש לי קבוצה של 18 בעלי צרכים מיוחדים רק מניצן. עכשיו הקבוצה פתוחה גם לכאלה מחוץ לעמותה. יש לי חולי אפילפסיה, בעלי נכויות, בעיות חברתיות, רגשיות וקוגניטיביות, והם מדהימים. היינו בטורניר השבוע, והמשפחות שלהם עמדו על הקווים והשתגעו, שאלו איפה הייתי עד היום. אני לא עושה להם הנחות, לא רואה את המגבלות והפגמים, ובגלל זה יוצאים מהם דברים. הם מביאים את עצמם ומשתדלים ומתמידים. כשאני מגיעה עם הציוד למגרש, הם יושבים כולם עם הלבוש מחכים לעזור לי להרים את הציוד. אני רוצה שיגיעו עוד ולפתוח עוד קבוצות, זו סגירת מעגל עילאית בשבילי, וככל שהמשפחה לא מקבלת, זה עוד יותר מדרבן אותי להראות להם מי אני".
מערכת היחסים עם הבחורה שהצליחה להעביר אותה לקרית חיים הסתיימה, ולפני שנה וחודשיים הכירה את דורית שפריר דרך חברה טובה. לאחרונה, עברה שפריר להתגורר איתה. "היא אחות של הוספיס בית, וכשהבנתי במה היא עוסקת, זה היה הזוי. אני לא יודעת להסביר את הדברים שקורים בחיים, איך הם מתקשרים לבסוף".
סאלם היא אישה מלאת נתינה ומפזרת אותה לכל עבר ביד נדיבה. לדעתה, כל אישה היא עולם בפני עצמו. "אישה היא כמו ביצת קינדר, מלאת הפתעות וככל שמקלפים מוצאים עוד ועוד משהו, רגישות, אהבה והכלה, אכפתיות ונגיעה, זה עולם. מה זו אישה חזקה? זו אני".
מאז עזבה את ראשון לציון היא כמעט שלא חזרה לשם וגם כשחזרה הרגישה שכבר אין לה מה לחפש שם יותר. מבין אחיה ואחיותיה, היא בקשר הדוק רק עם אחותה איילה וילדיה, שמלווים אותה עד היום. "אני לא מצטערת לרגע שעזבתי את ראשון, אני חושבת שרק צמחתי בשבע השנים האחרונות. זה שהמשפחה שלי לא שותפה, זה הפסד שלה, אני מצידי, אעשה הכל כדי להביא את האוכלוסייה הזו של בעלי הצרכים המיוחדים לצמיחה ופריחה".
