"יש תמונות שהולכות איתי 30 שנה ומעולם לא צילמתי אותן", פותחת את הבוקר צלמת המגזינים שרית עוזיאל ממושב בן~עמי. בקור העז של גשם כמעט אחרון, לפי שהכלניות בגינתה מסיימות את העונה, מתפנה עוזיאל לחשבון נפש. היא מציתה סיגריה מגולגלת, לוקחת את מפצח האגוזים, ומספרת כמעט בקרירות על הקריירה רבת השנים כצלמת שטח של העיתונות הזרה _ זו שפחות אוהבים בישראל, וכצלמת הג'רוזלם פוסט למעלה מעשור.
בשבוע הבא היא תרשום עוד השיג מרשים, פחות קרייריסטי, יותר שלם ורגוע, עם פתיחת תערוכת נשים "חרוזה בשרשרת" של המועצה האזורית מטה אשר ומנהלת המעמד לקידום האישה, נילי אלון.
מאז חודש נובמבר תיעדה עוזיאל 32 נשים אותנטיות המתגוררות ביישובי המועצה המדגישה את העצמה הנשית. הנשים נבחרו ב"שיטת החיבוק". אלון ושותפתה בחרו 32 נשים מייצגות וכל אחת מהן בחרה אישה שעבורה היא מודל והשראה.
עוזיאל ידועה ביכולת שלה להוציא את הרגש מבעד לעדשה. זה לא חוש, אלא דרך חיים, בעיקר ניסיון חיים של שנים מול חיי הבוהמה בירושלים.
בוער בעצמות
עוזיאל, בת 58, נולדה וגדלה במושב בן~עמי. היא אמא לשני ילדים, מוזיקאים. בצעירותה, למדה גיאוגרפיה וסוציולוגיה וחשבה להיות מורה בשביל החופשים הארוכים מבית הספר, אבל כבר בשנה השנייה הבינה עוזיאל שהצילום בוער בעצמותיה. אחרי לימודים מקצועיים החלה לעבוד במקומון בירושלים, סיקרה פתיחת תערוכות וחיי הלילה, אז הגיע הצעה לצלם בג'רוזלם פוסט ועיתונות זרה כמו הדר שפיגל, העיתונות האוסטרית והשוויצרית. שנים יצאה עם כתבים לשטח, צילמה פורטרים לכתבות מגזין, צילמה את הפיגועים הגדולים, הפגנות ומחאות ועבדה בשולי החדשות. 20 שנה שהייתה נכנסת לעזה, שלא ידעה שהיא ישראלית.
עוזיאל: "החיים מאוד התאימו לי, הרגשתי שזכיתי בכל הקופה, הסקרנות להימשך לעולמות אחרים, לקום בבוקר וכל יום מחכה יום חדש. החיים בעזה כל כך קשים, למעשה לא צריך להיות שם צלם. אפילו צלם עיוור יתעד. כשרואים ילד רכוב על חמור ועליו חלק שרוף של חלקי מכונית מייבב, לא צריך להיות צלם לקלוט כדי את הרגע. העוני מחפיר, הביוב זורם ברחוב ומצטלם מצוין. מכיוון שנכנסתי עם כתבים זרים אף אחד לא העלה בדעתו שאני ישראלית, צילמתי נקודת מבט שישראלים לא מקבלים, כמו התפרעויות ברחוב השוהדא בחברון והסכסוך הישראלי פלסטיני.
צילום: דורון גולן שרית עוזיאלי. צילום: דורון גולן
"שבוע לפני הלינץ' ברמאללה, הגעתי לצלם את מרואן ברגותי. נכנסו לסמטה, עלינו לקומה השנייה. ברגותי מסתכל עליי וקולט שאני ישראלית, לפני הסנדלים שנעלתי. ראיתי שהוא ממש לא מבסוט מזה, אבל הוא היה מנומס".
לעוזיאל אינסוף חוויות וסיפורים. היא מספרת כי העיתונות הזרה מפנה את גבה לפלסטינים, מתהלכת עם שכפ"ץ וקסדה מחשש לפגיעה. הישראלים יורים רימוני עשן, אבל הפחד הגדול היה מרוגטקות ואבנים שחוטפים לחזה. שנים בתפקיד, אפילו בהריון מתקדם עם בנה השני, גרמו לה להבין שהיא צריכה לשנות כיוון.
"הייתה הסלמה, פתאום הבנתי שאפשר גם לחטוף דקירה מסכין. למרות ההנאה הצרופה אמרתי לעזה שלום. לימים נתנו לי את החלק הכייפי בצילום של סופרים ואמנים. כך צילמתי את הסופר מאיר שלו בעמק האלה כשהוא מדמה את דוד וגוליית כשבאותו הזמן תורגם סיפרו סיפורי התנ"ך לגרמנית. למרות הכל נשארתי צלמת בלב הסכסוך ומתוך העומק נוצרו תמונות לדורות".
כך מסבירה עוזיאל כל שנה, ביום האזכרה לרצח יצחק רבין, כשהיא רואה את תמונתה המפורסמת לצידו של רבין בזמן שאמריקאי ניסה להתנפל עליו בסוכת שלום. "שבועיים לפני הרצח הג'רוזלם פוסט מארגן אירוע בחג הסוכות ומזמין את ראש הממשלה. פתאום ימני אמריקאי התנפל על רבין, אנשי הביטחון הדפו אותו ואותי עם המצלמה. כל המטרה הייתה להוציא לרבין תמונת שלום בתוך הסוכה. מיד התעשתי, רבין המותקף תועד אדום וכועס. לעיתון שלחתי גם את התמונה הממלכתית וגם את התמונה מהשטח כי הדיגניטי המקצועי שלי חשוב לי מהכל. כמובן שהתפרסמה התמונה הכועסת. כשהייתי מגיעה לצילומים, לא שאלתי מעולם את הכתבים על מה הכתבה, כי אין צורך. ישבתי עם המרואיין לבד. התפקיד שלי לעצור את הקורא ולהביט בתמונה, בשביל זה צריך לבוא ריק מתוכן".
החזרה למטעי האבוקדו
"באיזה שהוא מקום החלטתי שכבשתי את האוורסט. האדמה במושב בן עמי קראה לי לבוא, לחזור לטבע. אני רואה אנשים שרוצים לגור בטוסקנה בגליל ושהם יהיו מאושרים עם המרחב ואז הם די מתוסכלים בעניין התעסוקה. אני לעומתם, ידעתי למה אני חוזרת, להיות בעלת משק עם 40 דונם מטעים של אבוקדו. הייתה פה ילדות כייפית סביב תנועת המושבים, וטיולי ברחבי ארץ. ויש לילדים שלי אחריות לפרויקט המשפחתי, להשקות את האבוקדו, לקטוף שצריך, זה לא רק ילד שיודע שהוא מוריד את הזבל".
על צילומי נשים היא אומרת: "היוזמה לצלם נשים בעיניי מאוד מיוחדת. יש לה הרבה משמעות. נבחרו יהודיות, ערביות, דתיות, בדואיות, חילוניות, קיבוצניקיות, מושבניקיות. יש מניפה של עוצמה. בצילום החמישי הבנתי שאני הזוכה הגדולה, כי זו חוויה. פגשתי אישה שהיא משגיחת כשרות במועצה הדתית, ועוד אישה שחיה באוטובוס עם סיפור חיים נוגע, ועוד אישה שנוסעת בכל יום מקיבוץ לוחמי הגטאות לעבוד במוזיאון ארץ ישראל. כל הנשים שצילמתי הראו שיש לאן לשאוף בחיים ושהכל אפשרי. אני ידעתי שכדי להצליח צריך ללמוד, אבל לקח לי המון זמן בחיי להבין שאפשר להמריא וכל מה שרוצים בחיים ניתן להשיג".
"חרוזה בשרשרת הנשים של מטה אשר"
בחיפושי אחר פרויקט ייחודי לציון יום האישה הבינלאומי במועצה האזורית מטה אשר ערכה יועצת המעמד האשה במועצה נילי אלון פרויקט משותף עם תושבות המועצה: מיקי מוזס-מנדל, חוה מזרחי, גלית אבירם כהן יחד הן שיתפו פעולה בתערוכה החושפת מיזם נשים תיעודי המיוחד בחברות ובכח הנשי המשותף: שמהוות השראה אחת עבור השנייה ועבור נשים נוספות ביישובן.
אותרו 32 הישובים במועצה, לראיין אותן ולכתוב עליהן; ואליהן הצטרפה הצלמת שרית עוזיאלי שצילמה ותיעדה את כל הנשים בתערוכה.
אלון: "תוך כדי עבודה התחלנו להבין את החשיבות והערך המוסף של המיזם, בין היתר לא רק עבור הנשים שהמליצו והומלצו אלא עבור נערות ונשים צעירות שיבחינו באפשרויות הרבות לשאוף אליהן וללמוד מהן כיצד ניתן להתמודד ולצאת לדרך חדשה מכל מצב בחיים…כפי שתראו, מניפת מגוון העיסוקים של הנשים היא רחבה מאוד וכל אחת מהן תורמת זווית ייחודית ושונה משלה. אף הנשים שלא חושבות שהבחירה בהן מוצדקת, לא מתארות לעצמן עד כמה הן מוסיפות לפאזל הנשי הכללי של התמונה הגדולה המתקבלת מהתערוכה".
פתיחת התערוכה: יום שלישי, 7.3.17, בשעה: 17:30, במבנה המועצה האזורית מטה אשר.
